בחודש פברואר השנה (2024) נחקק חוק הבוררות המסחרית הבין-לאומית, התשפ"ד-2024 שמהווה רפורמה משמעותית מאוד בתחום הבוררות בישראל. מדובר למעשה באימוץ לדין הישראלי של חוק המודל (Model Law on International Commercial Arbitration) של ועדת האו"ם למשפט מסחרי בינלאומי (UNICTRAL) המהווה מודל אחיד של דינים החלים על הליכי בוררות.  מדובר בחידוש מבורך שיאפשר ניהול בישראל של סכסוכים בינלאומיים או בקשר להסכמים מסחריים בינלאומיים. צריך לקוות רק שהתנאים הגיאופוליטיים בישראל יאפשרו זאת.     עד כה, החוק היחיד שהסדיר הליכי בוררות בישראל היה חוק הבוררות, התשכ"ח-1968. הקושי המרכזי בחוק הקיים היה שלא היתה בו אבחנה בין הליכי בוררות מקומיים

רשות ניה"ע האמריקאית, ה- SEC, התקינה בימים אלו תקנות חדשות שנועדו להגביר משמעותית את השקיפות ואת חובות הגילוי בקרנות הגידור והון הסיכון, במטרה להגן על אינטרסי המשקיעים. הרפורמה מעוררת התנגדות עזה מצד איגוד הקרנות המנוהלות (MFA) שעתר לביהמ"ש בדרישה לבטל את התקנות. לפי ה-SEC קרנות פרטיות הפכו מאוד פופולריות ובעשור האחרון זינק היקף הכספים המנוהלים על ידן מכ- 10 טריליון דולר ב- 2012 לכ- 27 טריליון דולר כיום. במקביל, צמח מספר הקרנות מכ- 32 אלף ליותר מ-100,000 קרנות כיום. המשקיעים המסורתיים בקרנות הם משקיעים מוסדיים ו"משקיעים כשירים" (כלומר מתוחכמים ובעלי הון אישי גבוה), אך למעשה

אחד הנושאים היותר מעניינים, לדעתי, בדיני החברות הוא "ניצול הזדמנות עסקית" על ידי בעל שליטה. הכוונה לסיטואציה בה בעל שליטה בחברה ציבורית-בורסאית מנצל לטובתו האישית מידע שהגיע לידיו על מנת להשיא לעצמו רווחים אישיים, ולמנוע אותם מהחברה, שבשליטתו. ניצול שכזה מהווה הפרה של חובות בעל השליטה, הן החובה המפורשת להימנע מניצול הזדמנות עסקית, כאמור בסעיף 254(א)(3) לחוק החברות ("נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה,… יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר") והן של חובות האמונים וההגינות (סע' 252-254 לחוק) שהוא חב לחברה,

לאחרונה כתבתי על הוועדה הבלתי תלויה שהקימה חברת דן, ושבאמצעותה היא ניסתה, ללא הצלחה, לסלק על הסף תביעה נגזרת. ועדות בלתי תלויות, הדנות בתביעות ייצוגיות ונגזרות המוגשות כנגד חברות בורסאיות, הפכו להיות תופעה נפוצה ביותר. לא בהכרח מבורכת. אחד המקרים המעניינים בעת האחרונה היתה בקשר לחברת שפיר. שופט ביהמ"ש המחוזי (המחלקה הכלכלית) בתל אביב, מגן אלטוביה, אישר בקשה לאישור תביעה נגזרת כנגד שפיר הנדסה, אחת מחברות התשתיות הגדולות בישראל, בגין הפרת חובות אמון וזהירות של בעלי השליטה והדירקטורים שלה, בני משפחת שפירא. בתביעה נטען כי נגרם לחברה נזק של 54 מיליון ₪ בגין חילוט ערבות

אינני חסיד גדול (לשון המעטה) של ועדות "בלתי תלויות", המכונות גם – "ועדות תביעות", המוקמות על ידי חברות לאחר שהוגשה כנגדן תביעה (ייצוגית או נגזרת). המטרה הברורה של הקמת ועדות אלו היא ניסיון מתוחכם להדוף את התביעה מבלי להתגונן מפניה, לגופה. מה למעשה עושה החברה שמקימה "ועדת תביעות"? היא קיבלה לידיה תביעה שהוגשה כנגדה, אך במקום להגיש כתב הגנה כמקובל, היא פונה לערוץ שאני מכנה – "ערוץ עוקף בית משפט": היא מקימה ועדה בלתי תלויה, שבראשה יעמוד, קרוב לוודאי, שופט מחוזי בדימוס, ואם התביעה ממש חזקה – שופט בדימוס של בית המשפט העליון. יהיה בה

האם כאשר חברה מנפיקה מניות בדיסקאונט (הנחה ביחס למחיר השוק), הדבר בהכרח מהווה קיפוח של המיעוט בחברה? ואם לא- מתי ייחשב הדבר כקיפוח ? שאלות אלו התעוררו בקשר לסכסוך שותפים שהתגלע בחברת מדיפאואר, חברה פרטית הרשומה בקפריסין ואשר עסקה בהשקעות ובמסחר בנדל"ן בחו"ל (בחלק מהזמן החברה היתה בורסאית). עם בעלי מניותיה נמנו שתי דמויות מוכרות בשוק ההון, יאיר גולדפינגר, בעל השליטה, ויוסי ויגסר, שניהם ממייסדי מיראביליס, שביצעו בה את אחד האקזיטים הגדולים והראשונים של ההיי טק הישראלי. פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון בקשר לסכסוך השותפים במדיפאואר, קובע כי הנפקה של מניות החברה, גם

המהפכה המשטרית שמנסה ליצור הממשלה הנוכחית, מחדדת מאוד את המחלוקת סביב שיטת מינוי השופטים. תומכי המהפכה מנסים לשכנע כי "גם באמריקה" פוליטיקאים ממנים שופטים, וכי אין בכך כל פסול. לא אכנס לויכוח הזה, מה גם שברור כי שיטת הממשל האמריקאית שונה לחלוטין מהישראלית: משטר נשיאותי (להבדיל מפרלמנטרי אצלנו), שני בתי פרלמנט (קונגרס וסנאט), חוקה, וקיומם של איזונים ובלמים חזקים. ועל כן המודל האמריקאי לחלוטין אינו מתאים לישראל, והוא בוודאי גם לא חף מבעיות. דוגמא טובה לסכנות ולבעיות של השיטה האמריקאית למינוי שופטים, ולפוליטיזציה של מינוי שופטים, ניתן למצוא כיום מפרשת קלרנס תומאס (Clarence Thomas) , שופט

לפני כשבועיים קיבל בית המשפט העליון את ערעור 'תנובה' בענין התביעה הייצוגית שהוגשה נגדה בענין מחיר הקוט'ג, וקבע בניגוד לביהמ"ש המחוזי, כי לא הוכח שתנובה גבתה מחיר מופרז בגין המוצר. פסיקה זו היא מים צוננים על פני הצרכנים והעוסקים בתובענות ייצוגיות בתחום דיני התחרות (לשעבר- דיני ההגבלים העסקיים). זאת, במיוחד לאחר שלפני מספר חודשים ניתן פסק הדין גפניאל נ החברה המרכזית (ענין "קוקה קולה") ובו אותו בית משפט עליון, אך בהרכב אחר, הכיר בעילה של "מחיר מופרז" בתביעה הייצוגית כנגד החברה המרכזית למשקאות קלים, בעלת הזיכיון הבלעדי בישראל למוצרי קוקה קולה. יצוין כי גם התביעה

מזה 11 שבועות נלחמת הדמוקרטיה הישראלית על חייה אל מול ממשלה חסרת בלמים הפועלת באופן כוחני, דורסני ואלים כנגד המשטר הדמוקרטי. ממשלה בראשות נאשם בשוחד מירמה והפרת אמונים הסירה את כל המסיכות: היא מודה שהיא רוצה להשתלט על מערכת המשפט (בפאראפרזה על המשפט הידוע- "מה שווים השופטים אם אנו לא שולטים בהם?"). שרי הממשלה החדשה מפטרים כאחוזי-אמוק שורה של מנהלים בכירים בכל משרדי הממשלה שקיבלו לידיהם, ולו רק משום שהם מונו בתקופת ממשלת בנט-לפיד, הממשלה הטובה היחידה שפעלה כאן למען האזרחים ב- 20 השנים האחרונות. ממשלה שכזו, המנסה להשליט משטר דיקטטורי באמצעות כלים דמוקרטיים, מחייבת

פעם אחר פעם אנו שומעים על חברות שנרכשות תמורת סכומים אדירים, לעיתים ללא הסבר הגיוני. ומדי פעם אנו גם שומעים על כך שחברות שנרכשו התגלו כאכזבה גמורה. אבל לא כל יום נתקלים במקרה בו נטענת טענת תרמית והונאה כפי שקרה לאחרונה לבנק ההשקעות הידוע ג'יי פי מורגן (JP Morgan). בנק ההשקעות, מהגדולים בארה"ב ובעולם, רכש לפני כשנתיים, תמורת 175 מיליון דולר, חברת סטארט-אפ שהקימה והפעילה את אתר Frank שהיה פלטפורמה למילוי טפסי הלוואות לסטודנטים בארה"ב. תהליך מילוי הטפסים לשם קבלת הלוואות סטודנט ידוע לשמצה בסרבול ובטרחה הכרוכה במילוי הטפסים. אתר Frank נועד להקל על הסטודנטים

אחת התופעות הבולטות בשנים האחרונות בכל כלי התקשורת ובעיקר ברשתות החברתיות היא הפרסום הסמוי. הכוונה בעיקר לכך שידוענים ("משפיעני רשת", כפי שהם או הן מכונים כיום) מפרסמים מוצרים ושירותים שונים, מבלי שהם מגלים שמדובר בפרסומת לכל דבר. הדבר נפוץ בעיקר ברשתות החברתיות כגון טיקטוק, אינסטגרם ופייסבוק, אך מוצא ביטוי גם בכל כלי התקשורת ובעיתונות הכתובה. זו יכולה להיות דוגמנית או שחקנית או "אושיית רשת" (תודו שהתארים נהיים יותר ויותר מתוחכמים) שממליצה על מלון "מדהיםםםם" או מסעדה "מעלפתתתת" או סתם על בגדים שהיא ממש, אבל ממש, אוהבת. אותה "משפיענית" לא מגלה בגילוי נאות, את הנדרש והמתבקש

אני חסיד גדול של אכיפה פרטית, ויעידו על כך עשרות התביעות הייצוגיות שניהלתי ביותר מ- 20 השנים האחרונות, חלקן (לגמרי בטעות) בהצלחה. אני מאמין שבמקרים רבים אכיפה פרטית יעילה יותר מהאכיפה הממשלתית. השירות הממשלתי בישראל מנופח ולא יעיל. ובהתאם, גם האכיפה ממשלתית, באמצעות הפרקליטות או המשטרה, הינה פעמים רבות – לא יעילה, חלקית, איטית ביותר ולכן גם – פחות אפקטיבית. לחלל שנוצר נכנסת בטבעיות האכיפה הפרטית. תביעות ייצוגיות ונגזרות, עתירות לבג"צ, בקשות לפי חוק חופש המידע או תביעות קטנות של לקוחות נבונים, עקשנים ונחושים, הם כמה מהאמצעים הבולטים של אכיפה פרטית. ויש כמובן גם את