על מיזמי היי טק, ניצול הזדמנות עסקית ושותפות ללא הסכם

לפני מספר חודשים ניתן על ידי שופט ביהמ"ש המחוזי בת"א (המחלקה הכלכלית) קובי שרביט פסק דין מעניין שהכריע בסכסוך מייסדים בחברת סטארט-אפ. הסכסוך, והפסיקה שבאה בקשר אליו, מאירים כמה נקודות-כשל נפוצות במיזמי היי-טק ודנה בין היתר בחובות אמון והגינות החלות על היזמים ונושאי המשרה מצד אחד, ועל האיסור על ניצול הזדמנות עסקית, מצד שני.

בשנת 2016 הקימו שני השותפים- מתן צור וגל שגיא מיזם טכנולוגי בתחום אבחון והשמה של עובדים. המיזם התעתד לפתח מערכת חדשנית (מבוססת בינה מלאכותית – AI), לשם ייעול הליכי גיוס והשמת עובדים. השותפים הקימו חברה אך- וכאן טמון החטא הקדמון הראשון והקשה שלהם – מבלי לערוך ביניהם הסכם מייסדים או שותפים בכתב. כמו תמיד, כאשר לא עורכים הסכמים בכתב, מתחילות הצרות להגיע. נכון, הן מגיעות לעיתים גם כשיש הסכמים כתובים, אבל העדר הסכם כתוב, רק מגביר את רפרטואר הצרות שיכול להתרגש ולבוא על השותפים.

בחברה שהוקמה- הארווסט בע"מ, היו השניים בעלים שווים 50%-50% ושני הדירקטורים היחידים.

לאחר כמה חודשי פעילות עלו היחסים על שרטון והם החלו בשיחות להיפרדות, שנמשכו חודשים ארוכים. הוחלפו טיוטות הסכם היפרדות אך גם הסכם היפרדות לא נחתם בסופו של דבר, אם כי פעילות החברה הופסקה.

בשנת 2020 הגיש אחד השותפים, צור, תביעה כנגד שותפו לשעבר שגיא, וכנגד אחרים, בטענה כי פעילות החברה נמשכה למעשה, באמצעות חברה חדשה שהקים שגיא ביחד עם אחרים, העוסקת באותו תחום פעילות בדיוק כמו החברה המשותפת (הארווסט), ודרש כי יוקצו לו 50% מהון המניות של החברה החדשה. עוד נטען כי הנתבע הפר את חובותיו כדירקטור בחברה וניצל הזדמנות עסקית שלה.

החברה החדשה- אמפיריקל הייר, הוקמה ביולי 2017 במקביל למגעים להיפרדות בין השותפים.

בית המשפט קיבל את מרבית התביעה וקבע כי הנתבע שגיא אכן הפר את האיסור על אי-תחרות עם החברה (המשותפת לו ולתובע) וניצל שלא כדין הזדמנות עסקית של החברה. עוד נפסק כי הפר את חובת ההגינות החלה עליו כבעל שליטה.

השופט שרביט דחה את טענת הנתבע לפיה בהעדר הסכם בכתב בין השותפים לא חלה עליו כל מגבלה להתחרות במיזם ובחברה. נפסק כי השותפים השקיעו זמן וכסף בחברה, שילמו לנותני שירותים שונים, פיתחו מוצר ראשוני וחתמו על הסכמים עם צדדים שלישיים.

בהתבסס על המבחנים שנקבעו בפסקי הדין בעניין חזקי נ' חג'ג'  ו- דהן נ' דהן (שניהם – ע"י השופטת רות רונן, אז בביהמ"ש המחוזי), קובע ביהמ"ש כי הנתבע הפר את חובותיו שלא להתחרות בעסקי החברה ושלא לנצל הזדמנויות עסקיות שלה, וזאת בהתבסס על מספר מבחנים:

א.    מבחן ההסכמה –במקרה זה לא הייתה הסכמה מפורשת בין הצדדים לגבי תחום העיסוק של החברה, ולכן לא ניתן לדעת מהם התחומים שלגביהם הצדדים הסכימו לפעול רק במסגרת החברה, ובאילו תחומים הם חופשיים לפעול באופן פרטי, שלא במסגרת החברה;

ב.     מבחן השימוש במשאבי החברה ובמידע השייך לה –החברה החדשה שהקים שגיא עם שותפיו החדשים (אמפיריקל הייר) עשתה שימוש מאסיבי במשאבי החברה הראשונה, והשתמשה בניסיון ובמוניטין שלה לצורך פיתוח עסקי מול משקיעים ולקוחות פוטנציאליים, וזאת באמצעות מצגות, תכתובות דוא"ל ואף אזכור הפיילוט שבוצע במסגרת החברה הראשונה.

ג.      מבחן איסור התחרות – נפסק שהחברה החדשה התחרתה במובהק בתחום פעילותה של החברה הראשונה- אבחון והשמה של עובדים באמצעות כלים ממוחשבים.

בית המשפט קובע כי העובדה שהארווסט הפסיקה את פעילותה אינה משחררת את הנתבע מחובותיו כלפיה וכלפי שותפו- התובע, שלא לעסוק באופן פרטי בתחום פעילותה של החברה, ובפרט שלא לעשות במסגרת זו שימוש בניסיון ובמוניטין שצברה החברה. בית המשפט גם העניק משקל לזמן הקצר יחסית שחלף בין הפסקת פעילות החברה הראשונה ותחילת פעילות החברה החדשה.

ביהמ"ש דוחה את טענת הנתבעים כאילו החברה הראשונה היתה רק חברת שלד נטולת נכסים או פעילות וקובע את ההיפך- כי היא פעלה בהחלט, חתמה על הסכמים, ביצעה פיילוט מבטיח עם חברת קוקה קולה, ועוד.

בסיכומו של דבר, התקבלה התביעה לקבלת סעד הצהרתי כי בהקמת והפעלת החברה החדשה הפר הנתבע את חובותיו כלפי התובע וכלפי החברה כנושא משרה, שלא להתחרות בה ולא לנצל הזדמנות עסקית שלה, וכי קיפח את זכות התובע כבעל מניות בחברה. בית המשפט דחה, עם זאת, את התביעה כנגד השותפים החדשים של הנתבע בחברה החדשה, מאחר ולא הוכח כי הפרו חובה כלשהי כלפיו.

חשוב לציין כי השופט שרביט לא קיבל את תביעת התובע לקבלת מחצית ממניות הנתבע בחברה החדשה וזאת, בין היתר, לאור היחסים המעורערים בין הצדדים כך שלא יהיה נכון להפוך אותם לשותפים בחברה חדשה. ובנוסף- משום שהחברה החדשה פיתחה קניין רוחני נוסף שלתובע אין בו זכות. וגם משום שזהו סעד שיינתן במקרים חריגים ביותר, ולא זה המקרה המתאים.

אף שלא נענה לדרישת התובע לקבל מניות בחברה החדשה העניק ביהמ"ש העניק לתובע סעד של פיצול סעדים, שיאפשר לו להגיש תביעה כספית (שלא הוגשה על ידו).

למקרא פסק הדין ברור שהתובע היה עושה לעצמו שירות טוב אילו תבע מלכתחילה סעד כספי, והיה חוסך את הצורך לנהל כעת, בשלב שני, תביעה כספית.

לטעמי, הקביעה בפסק הדין בדבר ניצול הזדמנות עסקית של חברה שהפסיקה את פעילותה, מעוררת קושי מסוים. שכן אם החברה מתה, כיצד ניתן לנצל הזדמנות עסקית שלה? וכיצד בכלל ניתן לומר שיש לה "הזדמנות עסקית"?

ניתן להשיב לכך כי את הפעילות החדשה שביצע הנתבע בחברה החדשה הוא יכול היה להציע לשותפו (התובע) ולבצע לכאורה בחברה הראשונה. ייתכנו אגב הסברים מדוע זה לא אפשרי וזה כמובן כבר ענין עובדתי (למשל- השותפות הזו מיצתה את עצמה, עם השותף הזה הפעילות הזו לא היתה יכולה להתרחש, ועוד טיעונים). כך שיש כאן קושי מסוים לקבוע שהיה ניצול הזדמנות של ישות שחדלה לפעול.

חשוב לציין שיש בפסיקה דיון בסוגייה האם יש בכך מעשה פסול של ניצול הזדמנות עסקית, כאשר החברה כלל לא יכלה לנצל את ההזדמנות (במקרה שלפנינו- מאחר וחדלה מלפעול). בשלוש פרשות שונות (בענין פאנאגיה, ענין חיטרון וענין דהן) נפסק כי יש לבחון את סוגיית ניצול ההזדמנות העסקית בלי קשר לשאלת יכולתה של החברה לנצל אותה. זוהי לטעמי קביעה לא פשוטה, שכן אם ניקח מהשאלה את דיני עשיית העושר, דומה הדבר ל- "זה נהנה וזה לא חסר". בניגוד לדעת הפסיקה, סבור ד"ר עידו לחובסקי (המוזכר בעמ' 18 להחלטת השופט שרביט)  כי אם החברה אינה יכולה לנצל את ההזדמנות, אין כל הגבלה על כל אדם לנצל אותה במקומה.

בכל מקרה, נדמה לי שההפרה הברורה והחזקה ביותר היא הפרת חובת האמונים וחובת תום הלב וההגינות של שותף אחד כלפי משנהו. שכן, אם הנתבע החליט להמשיך את פעילות החברה הראשונה לחברה חדשה, ועם שותפים חדשים, והכל- מאחורי גבו של השותף המקורי (התובע) יש כאן לכאורה הפרת אמונים והפרה של חובת תום הלב וההגינות שלו כלפי שותפו.

הלקח העיקרי שניתן ללמוד מהמקרה הזה, וממקרים אחרים בהם אני נתקל פעם אחר פעם, בעבודתי כעורך דין המייצג בסכסוכים עסקיים, היא החשיבות של עריכת הסכמים בכתב בין שותפים ומייסדים של חברות. העדר הסכם ברור ומוגדר בכתב, בו מגדירים הצדדים את תחום פעילות החברה, את חלוקת העבודה ביניהם, את מנגנוני ההשקעות והזרמות ההון (זה חשוב במיוחד כאשר יש פערים בין היכולות הכספיות של השותפים), מנגנון דילול, וגם את מנגנון ההיפרדות ביניהם, למקרה הצורך, עלול לחזור אליהם כבומרנג, ביום מן הימים.