בהחלטה שניתנה לאחרונה על ידי השופטת יסכה רוטנברג מביהמ"ש המחוזי מרכז בענין ת"צ 28974-10-20 פירט נ' Monsanto Company ואח' היא הורתה על סילוק על הסף של בקשה לאישור תביעה ייצוגית בנימוק כי התביעה ממומנת על ידי חברה פרטית למימון הליכים משפטיים וכי הדבר אינו מותר על פי הדין והינו פסול בתביעות ייצוגיות. מזמן לא קראתי החלטה שהתקשיתי להסכים ולו עם מילת הנמקה אחת המופיעה בה. זוהי החלטה שגויה לטעמי ואף לא שגרתית במובן זה שסילוק על הסף של בקשה לאישור תביעות ייצוגיות הינו חריג ביותר ונעשה רק במקרי-קצה, למשל כאשר נטענת, ומתקבלת, טענת התיישנות, או טענת-בסיס אחרת, השומטת לחלוטין את כל הבסיס עליו נשענת התביעה הייצוגית, באופן המצדיק להקדים את

רשות לניירות ערך אינה מחבבת שלדים בורסאיים. יש בהם פוטנציאל לממשל תאגידי חסר ובעייתי והם מעוררים חשש מפגיעה בציבור המשקיעים. לאור זאת הרשות אינה מתלהבת מהכנסת פעילות לתוך "שלד בורסאי" כדרך לעקוף את הצורך ברישום למסחר באמצעות תשקיף ועמידה בכללי הרישום למסחר של חברה חדשה. לאור זאת, כאשר היא מתרשמת שחברה נעדרת כל פעילות עסקית, היא עושה שימוש בסמכותה לפי החוק, ומורה על העברת שלדים בורסאיים ל"רשימת השימור", היא הרשימה בבורסה של החברות הנמצאות בסכנת מחיקה מהבורסה. חברות המצויות ברשימת השימור הן כאלו שאינן עומדות בכללי המינימום של אחד משלושת הפרמטרים הבאים: שווי החזקות ציבור, אחוז אחזקות ציבור והון עצמי. אם החברה אינה עומדת ב"כללי השימור", היא תעבור להיסחר ברשימת

לפני כחודשיים (אפריל 2025) אישר השופט קובי שרביט בביהמ"ש המחוזי בתל אביב (המחלקה הכלכלית), הגשת תביעה נגזרת בענין חברת אאורה (ענין דה לנגה נ' אטרקצ'י) כנגד בעל השליטה, יעקב אטרקצ'י, ושתי חברות בנות של החברה, בגין עסקת מקרקרעין שביצע אטרקצ'י. הנושא של ניצול הזדמנות עסקית עולה תדירות בפסיקה הכלכלית בקשר לפעילותם של בעלי שליטה בחברות בורסאיות, אשר מנצלים, לפי הטענה, הזדמנות עסקית שהיתה אמורה להיות של החברה הציבורית שבשליטתם, לטובתם האישית. כבר כתבתי כאן לא אחת על נושא מעניין ומורכב זה, שמעסיק אותי גם במסגרת עבודתי השוטפת. אבקש לנצל את ההזדמנות ולדון בהיבט מעניין של ניצול הזדמנות עסקית והיא השאלה האם מגן כלל "שיקול הדעת העסקי" על מנהלים ובעלי שליטה

יש דינמיקה של גלי הדף לפרשות כלכליות ומשפטיות בולטות, וגל כזה מורגש כזה בעטייה של אחת הקריסות היותר-ידועות של חברות אג"ח זרות, חברת אול-יר, All Year Holdings. ברקע פרשת אול איר, מנסה כיום רשות ני"ע – באיחור ובצורה חלקית – להגביל את פעילותם של יועצי ההנפקות, על רקע פעילותם של היועצים שליוו את חברת אול-יר. מתבקש מעט רקע על הפרשה. חברת אול-יר, נזכיר, היתה אחת מחברות האג"ח הזרות הבולטות שגייסו סכומי עתק ממשקיעים בישראל שחשבו שזה רעיון מצוין לתת הלוואה (אג"ח = הלוואה) לחברה זרה, שרשומה במקלט מס (במקרה הזה- איי הבתולה הבריטיים (BVI)), שבעל השליטה שלה אינו ישראלי, אלא בכלל אזרח ותושב ארה"ב, ואין לו נכסים בישראל. וגם לחברה

בחודש מרץ 2019 פשטו חוקרי רשות התחרות על משרדי אלקטרה בע"מ, חברה ציבורית בורסאית, אספו מסמכים וחקרו את עובדיה בחשד לעבירות על חוק התחרות. החברה דיווחה על כך בדיווח מיידי לבורסה, והארוע פורסם בהרחבה בכלי התקשורת. כעבור שנתיים, במרץ 2021, הגישה רשות התחרות כתב אישום כנגד החברה, חברה בת שלה ושישה נושאי משרה ועובדים בחברות בגין חלקם בפרשה שזכתה לכינוי 'קרטל המעליות'. התיק עודנו מתנהל. החברה דיווחה בדיווח מיידי לבורסה על הגשת כתב האישום, הדבר פורסם בכלי התקשורת, ושערי מניית החברה ירדו בחדות. עקב כך הגיש בעל מניות מהציבור באלקטרה בקשה לאישור תביעה כייצוגית כנגד החברה, בעלת השליטה בה ונושאי המשרה, בטענה כי החברה הסתירה את ההתקשרויות הבלתי חוקיות שלה

חברות רבות פועלות בישראל כאשר יש להן רק שני בעלי מניות, בחלוקה שווה- 50%-50%, במתכונת המכונה "מעין-שותפות". מה עושים כאשר מתגלע סכסוך קשה ביניהם וצריך להפריד כוחות? יש מספר דרכים כאשר שתי הנפוצות והמקובלות הן – האחת – להורות שאחד השותפים יקנה את השני; הדרך האחרת היא העמדת המניות של שני הצדדים לרכישה על ידי צד שלישי. דרך שלישית, קיצונית יותר, ועל כן גם נדירה יותר- היא מתן הוראות לפירוק החברה ולחיסולה. פסק דין מקיף שניתן לאחרונה על ידי השופט מוחמד עלי בביהמ"ש המחוזי בחיפה (המחלקה הכלכלית) בענין חברת פנדה מציג את השיקולים שיש לשקול בבחירה בין שתי החלופות הראשונות. שני השותפים – שמואל גוטמן ומאור להב, הינם בעלים בחלקים