לאחרונה כתבתי על הוועדה הבלתי תלויה שהקימה חברת דן, ושבאמצעותה היא ניסתה, ללא הצלחה, לסלק על הסף תביעה נגזרת.

ועדות בלתי תלויות, הדנות בתביעות ייצוגיות ונגזרות המוגשות כנגד חברות בורסאיות, הפכו להיות תופעה נפוצה ביותר. לא בהכרח מבורכת.

אחד המקרים המעניינים בעת האחרונה היתה בקשר לחברת שפיר. שופט ביהמ"ש המחוזי (המחלקה הכלכלית) בתל אביב, מגן אלטוביה, אישר בקשה לאישור תביעה נגזרת כנגד שפיר הנדסה, אחת מחברות התשתיות הגדולות בישראל, בגין הפרת חובות אמון וזהירות של בעלי השליטה והדירקטורים שלה, בני משפחת שפירא.

בתביעה נטען כי נגרם לחברה נזק של 54 מיליון ₪ בגין חילוט ערבות על סכום זה שהוציאה החברה לטובת שלטונות רומניה, בקשר לחקירה בחשד להעלמות מס, שהם ניהלו כנגד אברהם מורגנשטיין, שותפם של האחים שפירא בפעילותם ברומניה. יצוין כי בתום הליך משפטי ברומניה הורשע מורגנשטיין בהעלמת מס ונדון למאסר ממושך בפועל, ואז גם חולטה הערבות ע"ס 54 מיליון ש"ח שהעמידה שפיר לטובתו.

בבקשה לאישור התביעה הנגזרת נטען כי ההחלטה לאשר את הערבות הבנקאית היתה נגועה בענין אישי של בעלי השליטה והדירקטורים הנתבעים, שכן הם – ולא החברה – היו אלו שבסיכון שהחקירה הפלילית ברומניה תגיע אליהם. ולכן להם ולא לחברה היה אינטרס להעמיד את הערבות לטובת מורגנשטיין, לפי דרישת שלטונות רומניה. בשל הענין האישי מדובר ב"עיסקה חריגה" של בעלי שליטה המחייבת אישור משולש (ועדת ביקורת, דירקטוריון ואסיפה כללית) ברוב מיוחד, אישורים שלא ניתנו. נטען כי הנתבעים היו בניגוד עניינים שלא גולה לחברה ולדירקטוריון. כן נטען כי הוסתר מידיעת הדירקטוריון כתב התחייבות שחתם מורגנשטיין כי יאמר אמת בחקירותיו הפליליות ברומניה.

לאחר הגשת התביעה הנגזרת הקימה החברה ועדה בלתי תלויה בראשות השופט המחוזי (בדימוס) ד"ר עדי זרנקין, פרופ' אסף חמדני ופרופ' רוני עופר. זו מצאה (שוב, בהפתעה גדולה, ובדומה לוועדה הבלתי תלויה בתיק של חברת דן, שהזכרתי כאן) שאין בסיס לתביעה.

השופט מגן אלטוביה שמסתמן כאחד הבולטים במערכת המשפט שאינם מתלהבים מהוועדות הללו וגם ככל הנראה אינו משוכנע ב"אי התלות" שלהן, דחה את ממצאי הוועדה ואישר את התביעה כנגזרת. השופט סבר – בניגוד מוחלט לוועדה על חבריה המכובדים – כי היה לבני משפחת שפירא, הנתבעים, לכאורה "ענין אישי" באישור הערבות ע"ס 54 מיליון ₪ לטובת מורגנשטיין. הוא התרשם כי בניגוד לממצאי הוועדה, היה סיכון לא מבוטל שההליכים הפליליים ברומניה יגיעו לפתחם של האחים שפירא, זאת במיוחד על רקע קריסתה של החברה הרומנית בבעלותם, שניהל מורגשנטיין. קריסת חברה זו יצרה סיכון שחובותיה, לרבות חובות המס שלה, יוטלו או יגולגלו אל האחים שפירא. משום כך היה להם אינטרס אישי לכאורי להעמיד את הערבות. להבדיל, לחברת שפיר עצמה (שהיא שמימנה את הערבות) כלל לא היה סיכון שהחקירה תגיע אליה או תפגע בה, ולכן לא היתה סיבה הגיונית שהיא תממן את הערבות הגבוהה, למעט הענין האישי של בעלי השליטה בה, האחים שפירא.

עוד קובע השופט אלטוביה כי הוועדה עצמה קבעה שהיתה לאחים שפירא חובה תאגידית לפקח על פעילות החברה הרומנית, מכח היותם נושאי משרה בחברה קשורה שלהם שפעלה ברומניה. קשר זה של האחים שפירא, בעלי השליטה בשפיר, כך פוסק השופט – "מקים חשש סביר לאפשרות שההליכים הפליליים שננקטו נגד החברה יגיעו עד הראל וגיל שפירא".

בביקורת מרומזת על הועדה מוסיף השופט אלטוביה – "הוועדה בחנה גם את נסיבות ההחלטה על הנפקת הערבות, ועל כן, אפשר שהיה עליה להעמיק ולבחון את מהות הקשר בין הראל וגיל שפירא לענייני המס שנחקרו על ידי הרשויות ברומניה".

מקרה זה מחדד גם עד כמה הדיונים בדירקטוריונים של חברות מסוימות אינם בהכרח מדויקים ונכונים, ולעיתים (בשל הרצון להכשיר החלטות מסוימות) מוצגות בהן עובדות בצורה מגמתית או לא נכונה ממש. כך למשל מבקר השופט אלטוביה את תיאור העובדות בפרוטוקול הדירקטוריון בנוגע לכך שהחברה מוציאה ערבות גבוהה (54 מ' ₪) עבור מה שמוגדר כ- "חברה נינה". אלא שהוא קובע כי – "הצגת הדברים מנוגדת למצב העובדתי והמשפטי הנכון". לא היה מדובר בחברה נינה, ובעדותו הודה אחד העדים כי הניסוח נועד להרחיק את החברה הרומנית מחברת שפיר.

השופט גם ביקר את עדותו המגמתית של יו"ר דירקטוריון שפיר, יהודה שגב, שניסה למזער את הסיכון שעל האחים שפירא ולהציג באורח מטעה את חוות הדעת שהתקבלה מעורכי דין ברומניה, לבקשת חברת שפיר, באשר לסיכונים של החקירה הפלילית. השופט מצא כי הצגת הדברים על ידי יו"ר הדירקטוריון לדירקטורים, בכל הנוגע לקשר בין החברה הרומנית לבין חברת שפיר, לא היתה מדויקת ולא נכונה. אלו קביעות חמורות כשהן נאמרות כלפי יו"ר דירקטוריון.

מההחלטה עולה כי הוועדה לא התייחסה לפגמים אלו בחוות דעתה.

שלוש הערות עלו בראשי לאור המקרים של חברת שפיר ושל חברת "דן", והוועדות הבלתי תלויות שהוקמו בהן:

ראשית, מעניין לראות כיצד בתי המשפט אינם כופפים את ראשם בפני הקולגות-לשעבר, ראשי הוועדות, אינם אומרים 'אמן', אלא נהפוך הוא – קובעים מסקנות שונות בתכלית מהם, ומאשרים את התביעות (או לפחות- לא דוחים אותן על הסף). הדבר מבטא את אי התלות והעצמאות של בתי המשפט, ובימים אלו, של ניסיון ממשלתי לחרב את מערכת המשפט ולקעקע את הלגיטימיות שלה, זה אינו דבר טריוויאלי.

שנית, כיצד יתכן שוועדות שבראשן עומדים שופטים מחוזיים או עליונים בדימוס, ושחברים בהן אנשי אקדמיה ומקצוע בכירים בתחום המשפט והכלכלה או הכספים, קובעות פעם אחר פעם שתביעות נגזרות המוגשות נגד החברה (שהקימו את הוועדות) הינן חסרות כל בסיס ? כמעט ולא תמצאו החלטות הקובעות כי התביעה ראויה וטובה. היתכן שכל התביעות מופרכות?

שלישית, האם יתכן שחברי הוועדות הבלתי תלויות מקבלים או מבינים מסר, סמוי או גלוי, שמצופה מהם לדחות את התביעות, ולכן זו התוצאה אליה הם מגיעים ?