המהפכה המשטרית שמנסה ליצור הממשלה הנוכחית, מחדדת מאוד את המחלוקת סביב שיטת מינוי השופטים. תומכי המהפכה מנסים לשכנע כי "גם באמריקה" פוליטיקאים ממנים שופטים, וכי אין בכך כל פסול. לא אכנס לויכוח הזה, מה גם שברור כי שיטת הממשל האמריקאית שונה לחלוטין מהישראלית: משטר נשיאותי (להבדיל מפרלמנטרי אצלנו), שני בתי פרלמנט (קונגרס וסנאט), חוקה, וקיומם של איזונים ובלמים חזקים. ועל כן המודל האמריקאי לחלוטין אינו מתאים לישראל, והוא בוודאי גם לא חף מבעיות. דוגמא טובה לסכנות ולבעיות של השיטה האמריקאית למינוי שופטים, ולפוליטיזציה של מינוי שופטים, ניתן למצוא כיום מפרשת קלרנס תומאס (Clarence Thomas) , שופט

לפני כשבועיים קיבל בית המשפט העליון את ערעור 'תנובה' בענין התביעה הייצוגית שהוגשה נגדה בענין מחיר הקוט'ג, וקבע בניגוד לביהמ"ש המחוזי, כי לא הוכח שתנובה גבתה מחיר מופרז בגין המוצר. פסיקה זו היא מים צוננים על פני הצרכנים והעוסקים בתובענות ייצוגיות בתחום דיני התחרות (לשעבר- דיני ההגבלים העסקיים). זאת, במיוחד לאחר שלפני מספר חודשים ניתן פסק הדין גפניאל נ החברה המרכזית (ענין "קוקה קולה") ובו אותו בית משפט עליון, אך בהרכב אחר, הכיר בעילה של "מחיר מופרז" בתביעה הייצוגית כנגד החברה המרכזית למשקאות קלים, בעלת הזיכיון הבלעדי בישראל למוצרי קוקה קולה. יצוין כי גם התביעה

מזה 11 שבועות נלחמת הדמוקרטיה הישראלית על חייה אל מול ממשלה חסרת בלמים הפועלת באופן כוחני, דורסני ואלים כנגד המשטר הדמוקרטי. ממשלה בראשות נאשם בשוחד מירמה והפרת אמונים הסירה את כל המסיכות: היא מודה שהיא רוצה להשתלט על מערכת המשפט (בפאראפרזה על המשפט הידוע- "מה שווים השופטים אם אנו לא שולטים בהם?"). שרי הממשלה החדשה מפטרים כאחוזי-אמוק שורה של מנהלים בכירים בכל משרדי הממשלה שקיבלו לידיהם, ולו רק משום שהם מונו בתקופת ממשלת בנט-לפיד, הממשלה הטובה היחידה שפעלה כאן למען האזרחים ב- 20 השנים האחרונות. ממשלה שכזו, המנסה להשליט משטר דיקטטורי באמצעות כלים דמוקרטיים, מחייבת

אחת התופעות הבולטות בשנים האחרונות בכל כלי התקשורת ובעיקר ברשתות החברתיות היא הפרסום הסמוי. הכוונה בעיקר לכך שידוענים ("משפיעני רשת", כפי שהם או הן מכונים כיום) מפרסמים מוצרים ושירותים שונים, מבלי שהם מגלים שמדובר בפרסומת לכל דבר. הדבר נפוץ בעיקר ברשתות החברתיות כגון טיקטוק, אינסטגרם ופייסבוק, אך מוצא ביטוי גם בכל כלי התקשורת ובעיתונות הכתובה. זו יכולה להיות דוגמנית או שחקנית או "אושיית רשת" (תודו שהתארים נהיים יותר ויותר מתוחכמים) שממליצה על מלון "מדהיםםםם" או מסעדה "מעלפתתתת" או סתם על בגדים שהיא ממש, אבל ממש, אוהבת. אותה "משפיענית" לא מגלה בגילוי נאות, את הנדרש והמתבקש

אני חסיד גדול של אכיפה פרטית, ויעידו על כך עשרות התביעות הייצוגיות שניהלתי ביותר מ- 20 השנים האחרונות, חלקן (לגמרי בטעות) בהצלחה. אני מאמין שבמקרים רבים אכיפה פרטית יעילה יותר מהאכיפה הממשלתית. השירות הממשלתי בישראל מנופח ולא יעיל. ובהתאם, גם האכיפה ממשלתית, באמצעות הפרקליטות או המשטרה, הינה פעמים רבות – לא יעילה, חלקית, איטית ביותר ולכן גם – פחות אפקטיבית. לחלל שנוצר נכנסת בטבעיות האכיפה הפרטית. תביעות ייצוגיות ונגזרות, עתירות לבג"צ, בקשות לפי חוק חופש המידע או תביעות קטנות של לקוחות נבונים, עקשנים ונחושים, הם כמה מהאמצעים הבולטים של אכיפה פרטית. ויש כמובן גם את

אתחיל בווידוי קטן: שחמט הוא אהבה גדולה שלי, מאז ילדותי. בשנים האחרונות גיליתי את עולם משחקי האון-ליין של שחמט, במסגרתם אני יכול לשחק בזמן אמת מול יריבים מכל רחבי העולם העולם. האפליקציה הפופולארית בעולם למשחקי און ליין של שחמט היא Chess.com. מנויים לה כ- 90 מיליון איש, כך שאני כנראה לא לבד. חשוב להבהיר כבר כעת כי אני שחמטאי חובב ובינוני למדי. לא למדתי מעולם שחמט באופן מסודר. בתור נער קניתי את ספרו של השחמטאי הגדול והאקצנטרי, בובי פישר, אבל זה כנראה לא קידם אותי מספיק, כי אני מפסיד כיום ב- chess.com  על ימין ועל

חופש החוזים הינו אחד מעקרונות-העל של המשפט, ומשמעו שלאנשים יש את הזכות לקבוע ביניהם חוזה לפי רצונם והבנתם, ואין זכות לאיש להתערב בחופש זה שלהם. הדברים כמובן מסתבכים כאשר מתעוררת מחלוקת בין הצדדים ויש צורך לפרש את החוזה ואת לשונו ולהסיק ממנו מה היתה "כוונת הצדדים". לא אעסוק כרגע בעולם מלא זה של פרשנות החוזים, שמנקזת אליה גם מחלוקות בסיסיות על מקומם של בתי המשפט בעולם העסקי והאזרחי, והאם מותר לשופט (כפי שסבר בזמנו הנשיא אהרון ברק) ליצוק תוכן לחוזה גם אם הצדדים לא בדיוק התכוונו לאותו תוכן. אבל פסיקה מהחודש שעבר בבית המשפט העליון

כתבתי כאן בעבר לגבי פסיקת בית המשפט העליון בענין פייסבוק נ' חמו, פסיקה שקבעה כי הדין בתביעה כנגד פייסבוק בישראל יהיה הדין הזר, דין מדינת קליפורניה, ארה"ב. לאחר מכן כתבתי כאן בבלוג על מקרה אחר של תביעה של צרכנים כנגד פייסבוק שביקשו לתבוע אותה בישראל, ובית המשפט קבע כי גם אם התובעים הייצוגיים בשני המקרים שבאו לפניו היו אנשים שהשתמשו בפייסבוק גם לצרכים עסקיים, אין הדבר שולל את היותם "צרכנים".   לאחרונה ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין חשוב מאוד (טרוים מילר נ פייסבוק) בסוגיית הדין הזר החל על תאגידים זרים הפועלים בישראל.

לפני כשבועיים ניתן פסק דין חשוב של בית המשפט העליון בסוגית מחיר מופרז מונופוליסטי והיכולת להגיש ולנהל תביעות ייצוגיות בתחומי ההגבלים העסקיים בגין עילה זו של "מחיר מופרז". כלי התקשורת הכתירו את ההכרעה בענין גפניאל נ' קוקה קולה כהלכה חשובה שתאפשר ניהול תביעות ייצוגיות כנגד המונופולים הגדולים במשק, כחלק מהמאבק ביוקר המחייה בישראל. אין ספק שההחלטה שניתנה פה אחד על ידי הרכב של שלושה בבית המשפט העליון הינה חדשנית וחשובה. ברשימה זו אבקש לנתח את הכרעה ולנסות להסיק מה השלכותיה לעתיד לבוא. שורה ארוכה של תביעות ייצוגיות בגין מחיר מופרז עוכבו בשנתיים האחרונות בשל הציפיה

לפני פחות מחודשיים, בחודש אפריל 2022, שוחרר סטיבן דונציגר (Donziger) ממאסר של 60 ימים בכלא, לאחר ששהה קודם לכן במעצר בית במשך כשנתיים. דונציגר עורך דין ניו-יורקי הגיש תביעה ייצוגית נגד תאגיד הנפט והאנרגיה הגדול Texaco, שנרכש לימים על ידי Chevron, וזכה בה. אז, הוא זכה לטעום מנחת זורעה האימתני של חברת-הענק, שדרסה אותו ללא רחמים. זה סיפור לא ייאמן, שנחשפתי אליו רק לאחרונה. לתדהמתי כמעט לא נכתב עליו למרות שהוא סיפור מדהים, כפי שתגלו מיד. העובדה שכמעט לא נכתב על הפרשה דבר, היא חלק מהסיפור כאן. בשנת 1993 הגיש דונציגר, עורך דין צעיר בוגר

בחודש פברואר השנה פירסמה רשות ני"ע עמדת סגל מטעמה בקשר לגיוסי הון למיזמי נדל"ן בישראל ובחו"ל, מיזמים שפרסומים אודותיהם שוטפים את האינטרנט וכלי התקשורת ומופצים בדרכים שונות על בסיס כמעט יומיומי לאלפי משקיעים פוטנציאליים בישראל. בטרם אפרט את עמדת סגל הרשות, ראוי אולי להתעכב ולומר מילה על "עמדות סגל" שמפרסמת הרשות מעת לעת. המעמד המשפטי של עמדות סגל הרשות אינו ברור עד תומו. בשנת 2007, לפני כ- 15 שנים, הגשתי עתירה לבג"צ כנגד הנוהג של הרשות באותם ימים להוציא עמדות סגל מבלי לפרסם אותן בצורה מסודרת וגלויה. נתקלתי בכך אגב טיפול בתיק של לקוח, כאשר

פרשת בטר פלייס משמשת אותי פעמים רבות בהרצאות שאני נותן לדירקטורים, כדוגמא טובה לכך שלא כל כשלון עסקי מחייב ומצדיק תביעה כנגד מנהלי החברה. לעיתים כשלון הוא פשוט כשלון, ואינו מחייב להיפרע ממישהו. אם מנהלי חברה קיבלו החלטה בתום לב, לאחר ששקלו את כל המידע הרלוונטי, בהחלט יתכן שהמיזם העסקי עליו החליטו, או ההחלטה העסקית או ההשקעה בה בחרו, ייכשלו. אין בכך כדי לחייב לתבוע את מי שקיבל את ההחלטה. עתה, לאחר שבית המשפט העליון קיבל לאחרונה ערעור שהגישו המפרקים של חברת בטר פלייס (לאחר שנדחתה על הסף תביעתם כנגד הדירקטורים של החברה שקרסה), נדמה