חופש החוזים הינו אחד מעקרונות-העל של המשפט, ומשמעו שלאנשים יש את הזכות לקבוע ביניהם חוזה לפי רצונם והבנתם, ואין זכות לאיש להתערב בחופש זה שלהם. הדברים כמובן מסתבכים כאשר מתעוררת מחלוקת בין הצדדים ויש צורך לפרש את החוזה ואת לשונו ולהסיק ממנו מה היתה "כוונת הצדדים". לא אעסוק כרגע בעולם מלא זה של פרשנות החוזים, שמנקזת אליה גם מחלוקות בסיסיות על מקומם של בתי המשפט בעולם העסקי והאזרחי, והאם מותר לשופט (כפי שסבר בזמנו הנשיא אהרון ברק) ליצוק תוכן לחוזה גם אם הצדדים לא בדיוק התכוונו לאותו תוכן. אבל פסיקה מהחודש שעבר בבית המשפט העליון

לפני כשבועיים ניתן פסק דין חשוב של בית המשפט העליון בסוגית מחיר מופרז מונופוליסטי והיכולת להגיש ולנהל תביעות ייצוגיות בתחומי ההגבלים העסקיים בגין עילה זו של "מחיר מופרז". כלי התקשורת הכתירו את ההכרעה בענין גפניאל נ' קוקה קולה כהלכה חשובה שתאפשר ניהול תביעות ייצוגיות כנגד המונופולים הגדולים במשק, כחלק מהמאבק ביוקר המחייה בישראל. אין ספק שההחלטה שניתנה פה אחד על ידי הרכב של שלושה בבית המשפט העליון הינה חדשנית וחשובה. ברשימה זו אבקש לנתח את הכרעה ולנסות להסיק מה השלכותיה לעתיד לבוא. שורה ארוכה של תביעות ייצוגיות בגין מחיר מופרז עוכבו בשנתיים האחרונות בשל הציפיה

מהם גבולות אחריותה של רשות ניירות-ערך בישראל בגין הפסדים של משקיעים ? זו השאלה המעניינת שניצבה במרכזה של פרשת יוטרייד, שהגיעה לאחרונה לסיומה בבית המשפט העליון. עיקרי העובדות הן, שחברת יוטרייד (בבעלות אביב טלמור) גייסה בשנים 2015-2012 ממאות לקוחות כ- 25 מיליון דולר לצורך השקעה במסחר אלגוריתמי, מסחר בבורסה המבוסס על תוכנות מחשב. בדיעבד התברר כי הליך גיוס הלקוחות היה מושתת על מצגי שווא והסתרת מידע. עוד התברר כי בשלב מסוים פעלה יוטרייד בשיטת השיווק הרשתי ("פירמידה"), כלומר השתמשה בכספים שגויסו מלקוחות חדשים כדי לממן בקשות משיכה של לקוחותיה הוותיקים. הפרשה התפוצצה בסוף 2015. בעלי החברה, אביב

בשנה האחרונה שילמה רשות ניירות-ערך האמריקאית (SEC) מיליוני דולר לחושפי שחיתויות (Whistleblowers), ומנתונים שפירסמה הרשות עולה כי בעשור האחרון שולם בארה"ב סכום מדהים של מעל 1 מיליארד דולר לחושפי שחיתויות בארה"ב.   כשהעמקתי לקרוא וללמוד את התחום לא יכולתי שלא להתפעל מהאמריקאים. אני יודע שמקובל אצלנו ללגלג על האמריקאים המרובעים והמסודרים. בארץ ה"יהיה בסדר" שלנו, בה כל תכנית היא נקודת מוצא לשינויים, עיכובים ודחיות, מקדשים את יכולת האילתור והספונטניות. את הבלאגן. האמריקאים – בדיוק הפוך. והצצה לתחום של הסדרת פעילותם של חושפי שחיתויות בשוק ההון האמריקאי יכולה ללמד אותנו, אומת ה"תזרום אחי", מה זה סדר,

לפני פחות מחודשיים, בחודש אפריל 2022, שוחרר סטיבן דונציגר (Donziger) ממאסר של 60 ימים בכלא, לאחר ששהה קודם לכן במעצר בית במשך כשנתיים. דונציגר עורך דין ניו-יורקי הגיש תביעה ייצוגית נגד תאגיד הנפט והאנרגיה הגדול Texaco, שנרכש לימים על ידי Chevron, וזכה בה. אז, הוא זכה לטעום מנחת זורעה האימתני של חברת-הענק, שדרסה אותו ללא רחמים. זה סיפור לא ייאמן, שנחשפתי אליו רק לאחרונה. לתדהמתי כמעט לא נכתב עליו למרות שהוא סיפור מדהים, כפי שתגלו מיד. העובדה שכמעט לא נכתב על הפרשה דבר, היא חלק מהסיפור כאן. בשנת 1993 הגיש דונציגר, עורך דין צעיר בוגר

בחודש פברואר השנה פירסמה רשות ני"ע עמדת סגל מטעמה בקשר לגיוסי הון למיזמי נדל"ן בישראל ובחו"ל, מיזמים שפרסומים אודותיהם שוטפים את האינטרנט וכלי התקשורת ומופצים בדרכים שונות על בסיס כמעט יומיומי לאלפי משקיעים פוטנציאליים בישראל. בטרם אפרט את עמדת סגל הרשות, ראוי אולי להתעכב ולומר מילה על "עמדות סגל" שמפרסמת הרשות מעת לעת. המעמד המשפטי של עמדות סגל הרשות אינו ברור עד תומו. בשנת 2007, לפני כ- 15 שנים, הגשתי עתירה לבג"צ כנגד הנוהג של הרשות באותם ימים להוציא עמדות סגל מבלי לפרסם אותן בצורה מסודרת וגלויה. נתקלתי בכך אגב טיפול בתיק של לקוח, כאשר

פרשת בטר פלייס משמשת אותי פעמים רבות בהרצאות שאני נותן לדירקטורים, כדוגמא טובה לכך שלא כל כשלון עסקי מחייב ומצדיק תביעה כנגד מנהלי החברה. לעיתים כשלון הוא פשוט כשלון, ואינו מחייב להיפרע ממישהו. אם מנהלי חברה קיבלו החלטה בתום לב, לאחר ששקלו את כל המידע הרלוונטי, בהחלט יתכן שהמיזם העסקי עליו החליטו, או ההחלטה העסקית או ההשקעה בה בחרו, ייכשלו. אין בכך כדי לחייב לתבוע את מי שקיבל את ההחלטה. עתה, לאחר שבית המשפט העליון קיבל לאחרונה ערעור שהגישו המפרקים של חברת בטר פלייס (לאחר שנדחתה על הסף תביעתם כנגד הדירקטורים של החברה שקרסה), נדמה

בשנת 2017 הכתיר מגזין 'פורבס' את המטבעות הדיגיטליים בתור המהפכה הפיננסית הגדולה ביותר של העשורים האחרונים. ואמנם, נראה כי המטבע הדיגיטלי משנה לגמרי את הדרך שבה הכסף שלנו מנוהל. עד היום, הכסף בכל העולם נשלט על ידי הבנקים וחברות האשראי, וכאשר מעל כל המערכת הפיננסית המדינתית עומד בנק מרכזי. המטבע הדיגיטלי שואף לייתר את הגופים הממשלתיים והריכוזיים, ולייצר סוג חדש של כלכלה נטולת מתווכים – מערכת מבוזרת הפתוחה לכלל הציבור. החדשנות של המטבע הדיגיטלי טמונה בעובדה שלראשונה בהיסטוריה אנשים יכולים לאגור נכסים באופן וירטואלי, על גבי הרשת. יתרה מכך, אנשים יכולים ליצור בעצמם מטבעות דיגיטליים

בחודש יולי האחרון כתבתי כאן על החלטת השופט מגן אלטוביה במחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בת"א, שדנה בתביעה ייצוגית שהוגשה כנגד חברת סרגון, חברה ישראלית שהיתה רשומה למסחר בנאסד"ק, וברישום כפול גם בבורסה בתל אביב. לטענת התובע הייצוגי הסתירה סרגון מידע שלילי מציבור המשקיעים והציגה מצגי שווא חיוביים כביכול. לטענת התובע לאחר פרסום הדוחות הכספיים של החברה לרבעון ה-3 של שנת 2014, קרסו מניות החברה בכ-50% תוך תקופה קצרה. כך נגרמו לציבור המשקיעים הפסדים ניכרים. השופט אלטוביה קיבל באופן מפתיע את טענות התובע הייצוגי כי יש לדון בתביעה לפי הדין הישראלי ולא לפי הדין הזר,

בשבוע שעבר הורשעה יזמית ההייטק הידועה, אליזבט הולמס (Holmes) בבית המשפט הפדרלי של סן חוזה, קליפורניה, ב- 4 עבירות של הונאת משקיעים וקנוניה להונאת משקיעים. עם זאת זוכתה הולמס מ- 4 אישומים אחרים של הונאת חולים ומטופלים, וביחס ל- 3 עבירות נוספות בהן הועמדה לדין, חבר המושבעים היה חלוק בדעתו, והיא לא הורשעה ולא זוכתה. לדברי פרשנים משפטיים, אף שהולמס הורשעה רק ב- 4 מתוך 11 אישומים בהם הואשמה, הרי שארבעת האישומים בהם הורשעה, היו החשובים והחמורים.כתבתי על הפרשה בפוסט קודם מחודש ספטמבר, עת נפתח שלב העדויות במשפטה של הולמס. אזכיר כי הולמס עשתה היסטוריה

בקול תרועה גדולה יצא בנק ישראל לפני מספר חודשים ברפורמת הבנקאות הפתוחה שלפיה יוכל לקוח לעבור מבנק לבנק בקלות רבה יותר מבעבר. בנוסף, הרפורמה אמורה לפתוח את שוק הבנקאות לתחרות שכן היא תאפשר לגופים חוץ-בנקאיים, כגון חברות אשראי חוץ בנקאי או חברות פינטק, לקבל – כפוף להסכמת הלקוח כמובן- מידע על חשבונותיו בבנק בו הוא פועל, על מנת שיוכלו להעניק לו הצעה מתחרה טובה יותר. זוהי אכן רפורמה חשובה מאוד שכן היא אמורה לאפשר ניוד ומעבר של לקוחות בין בנקים שונים. עד היום, מעבר של לקוח מבנק אחד למשנהו נחשב אירוע דרמטי ונדיר, קשה לביצוע

לקוח פונה לעורך דינו ומבקש להתייעץ איתו בענין משפטי, הוא מקבל את עצת עורך הדין ופועל על פיה. האם ובאיזו מידה יכול הלקוח להיות רגוע שהוא מוגן מפני הליך משפטי כנגדו, על בסיס הסתמכותו על הייעוץ המשפטי שקיבל? שאלה זו התעוררה לאחרונה (אם כי די באורח אגבי) בהליך מנהלי שניהלה רשות ניירות ערך כנגד איש העסקים יגאל אהובי, לשעבר בעל השליטה בחברה הבורסאית רבד. בחודש אוגוסט 2018 חתם אהובי על עסקה למכירת השליטה בחברת רבד לקבוצת משקיעים. אלא שהעסקה נתקלה בקשיים כאשר אחד התנאים המתלים לביצועה לא התקיים, ואז התבטל הסכם המכירה. התנהל מו"מ בין