יש דינמיקה של גלי הדף לפרשות כלכליות ומשפטיות בולטות, וגל כזה מורגש כזה בעטייה של אחת הקריסות היותר-ידועות של חברות אג"ח זרות, חברת אול-יר, All Year Holdings. ברקע פרשת אול איר, מנסה כיום רשות ני"ע – באיחור ובצורה חלקית – להגביל את פעילותם של יועצי ההנפקות, על רקע פעילותם של היועצים שליוו את חברת אול-יר. מתבקש מעט רקע על הפרשה. חברת אול-יר, נזכיר, היתה אחת מחברות האג"ח הזרות הבולטות שגייסו סכומי עתק ממשקיעים בישראל שחשבו שזה רעיון מצוין לתת הלוואה (אג"ח = הלוואה) לחברה זרה, שרשומה במקלט מס (במקרה הזה- איי הבתולה הבריטיים (BVI)), שבעל

בחודש מרץ 2019 פשטו חוקרי רשות התחרות על משרדי אלקטרה בע"מ, חברה ציבורית בורסאית, אספו מסמכים וחקרו את עובדיה בחשד לעבירות על חוק התחרות. החברה דיווחה על כך בדיווח מיידי לבורסה, והארוע פורסם בהרחבה בכלי התקשורת. כעבור שנתיים, במרץ 2021, הגישה רשות התחרות כתב אישום כנגד החברה, חברה בת שלה ושישה נושאי משרה ועובדים בחברות בגין חלקם בפרשה שזכתה לכינוי 'קרטל המעליות'. התיק עודנו מתנהל. החברה דיווחה בדיווח מיידי לבורסה על הגשת כתב האישום, הדבר פורסם בכלי התקשורת, ושערי מניית החברה ירדו בחדות. עקב כך הגיש בעל מניות מהציבור באלקטרה בקשה לאישור תביעה כייצוגית כנגד

חברות רבות פועלות בישראל כאשר יש להן רק שני בעלי מניות, בחלוקה שווה- 50%-50%, במתכונת המכונה "מעין-שותפות". מה עושים כאשר מתגלע סכסוך קשה ביניהם וצריך להפריד כוחות? יש מספר דרכים כאשר שתי הנפוצות והמקובלות הן – האחת – להורות שאחד השותפים יקנה את השני; הדרך האחרת היא העמדת המניות של שני הצדדים לרכישה על ידי צד שלישי. דרך שלישית, קיצונית יותר, ועל כן גם נדירה יותר- היא מתן הוראות לפירוק החברה ולחיסולה. פסק דין מקיף שניתן לאחרונה על ידי השופט מוחמד עלי בביהמ"ש המחוזי בחיפה (המחלקה הכלכלית) בענין חברת פנדה מציג את השיקולים שיש לשקול

פותח בן אדם את העיתון (טוב, היום את הנייד לגלוש באינטרנט) וקורא שרשות התחרות החליטה להטיל עיצום כספי על חברה בשל הפרות של הוראות הדין. הוא ממהר לפנות לעורך דין והם מגישים כבר למחרת היום בקשה לגילוי מסמכים לפני תביעה נגזרת. האם עצם ההחלטה הזו של רשות התחרות, ללא כל ראיה נוספת, יכולה להספיק כדי להצדיק היענות של בית המשפט לבקשת גילוי מסמכים לפני הגשת תביעה נגזרת, בהתאם לסעיף 198א. לחוק החברות? בשאלה זו, הרלוונטית לכל העוסקים בעולם התאגידי בכלל, ובתביעות נגזרות בפרט, דן ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (המחלקה הכלכלית) (השופטת חנה פלינר) בחודש שעבר

פסק דין שניתן לאחרונה במחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי בתל אביב בענין חברת אקויטל (צוף ואקויטל נ' דניאל כהן) מאיר את מורכבותו של המונח "ענין אישי", ומחזק שוב את המסקנה כי הכל בעיני המתבונן (כלומר- בעיני השופט המתבונן). במרכז הפרשה עומדת עסקת מיזוג-משולש-הופכי בין חברת אקויטל, חברה ציבורית הנסחרת בבורסה בת"א, לבין חברת-בת שלה, י.ו.א.ל, שגם היא היתה באותה עת חברה ציבורית הנסחרת בת"א. המיזוג בוצע נוכח דרישות 'חוק הריכוזיות', שחייב את אקויטל "לקפל שכבה" בעץ החברות שלה. עסקת המיזוג בין שתי החברות כללה תשלום במזומן ובמניות של אקויטל לבעלי המניות ביואל. בעל מניות

אילון מאסק, האיש העשיר בעולם, הוא בעל השליטה בחברת טסלה, ברשת החברתית טוויטר (X), בחברת התעופה לחללSpaceX  וכעת הוא גם הפך להיות איש העסקים המקורב ביותר לנשיא-הנבחר (מחדש), דונלד טראמפ. עובדה שככל הנראה לא תזיק לעסקיו. ועם זאת, בזירה אחת הוא נכשל פעם אחר פעם, ולנו לא נותר אלא להנות למראה תבוסת החזק, העשיר והיהיר, אל מול בעלי המניות מהציבור. אני לא יודע אם הצדק אכן ניצח במקרה שאתאר מיד, אבל הנאה צרופה, יש גם יש. נתחיל תחילה עם רקע לפרשה: לפני שנה בדיוק, בחודש ינואר 2024, דחתה השופטת מקורמיק (McCormick) מבית המשפט הצ'נסלרי של

בחודש יולי 2024 עברה בקריאה ראשונה הצעת החוק הממשלתית (הצ"ח חוק תובענות ייצוגיות, תיקון מס' 16).  תכליתו המוצהרת של התיקון לחוק הוא -"לצמצם את השימוש לרעה בתובענות ייצוגיות", אלא שכפי שאציג ברשימה זו כוונות לחוד ומציאות לחוד. התוצר של משרד המשפטים אינו מוצלח, לשון המעטה, אף לא לשם המטרה שהוא עצמו ייעד לתיקון. עיקרי התיקונים לחוק הינם – מניעת תביעה ייצוגית נגד עסקים זעירים; הגבלת או מניעת תביעה ייצוגית כנגד רשויות המדינה והענקת שורה של הגנות מפליגות לרשויות המדינה באופן שימנע הלכה למעשה תביעה ייצוגית כנגדן או תהפוך אותן לבלתי כלכליות, כך שלא יהיה תמריץ

לא פעם אני נתקל בתביעה של לקוח (לעיתים תביעה ייצוגית ולעיתים תביעה אזרחית/מסחרית) בה הוא טוען כי נגרמה לו עוגמת נפש משמעותית בשל התנהלות הנתבע. לעיתים מדובר בשותף עסקי שרימה, הונה או קיפח. לעיתים מדובר בחברה שהשירות שנתנה היה מחפיר, מאוד "לא שירותי", וגרמה ללקוח לבזבוז זמן ולעוגמת נפש, כאשר נאלץ לפנות אליה פעמים רבות, לנהל תכתובות מתישות איתה או שיחות טלפון רבות למוקד הטלפוני (עם המתנה ארוכה, ניתוקים וכל רפרטואר ה-"שיחות שלנו מוקלטות לטובת שיפור איכות השירות"). ודוגמא אחרת לעוגמת נפש היא חברת תעופה שדחתה את שעת הטיסה פעם אחת או יותר וגרמה למשפחה

עשרות אנשים וחברות פועלים בישראל לשיווק השקעות בחו"ל, בין בנדל"ן ובין בשוק ההון. קשה להימלט בימים אלו מדיוור או פרסומת באינטרנט או ברשתות החברתיות של יועצים, משווקים ו"מומחים", אמיתיים או בעיני עצמם, הממליצים על השקעה כזו או אחרת בחו"ל. זהו תחום פרוץ למדי, שגבולות המותר והאסור בו אינם ברורים, לא לשחקנים הפועלים בו ולא לצרכנים/הלקוחות. לעיתים כלל לא ברור החוק הישראלי חל על הפעילות הזו. כמובן ששאלת הדין החל אינה שאלה אקדמית המעניינת רק עורכי דין משעממים (או משועממים). היא רלוונטית כאשר הלקוחות שוקלים לתבוע את היועצים או המשווקים, בגין הפסדיהם. אז מתעוררות ביתר שאת

בשנים האחרונות התקבלה יותר ויותר בפסיקת בתי המשפט הגישה שאין חשיבות יתרה לתובע הייצוגי, במיוחד לאור הוראת סעיף 8 לחוק התובענות הייצוגיות, המתירה לבית המשפט לאשר תביעה כייצוגית תוך החלפת תובע ייצוגי.זאת, אם מצא שהתביעה ראויה אך התובע אינו מתאים או נעדר זכות תביעה אישית. אך כמו בעניינים רבים אחרים, הפסיקה בסוגיה זו אינה אחידה עד שקשה להצביע על גישה ברורה בפסיקת בתי המשפט בנושא, אף לא של בית המשפט העליון. כך, לא אחת נדחות תביעות ייצוגיות – גם כיום, ועל אף הוראת סעיף 8 לחוק התובענות הייצוגיות – בשל העובדה שלדעתבית המשפט התובע היצוגי נעדר עילת תביעה אישית, וכל זאת

לא רבות התביעות הייצוגיות המסתיימות בישראל בפשרה העולה על 100 מיליון ש"ח. היתה לי הזכות להשיג פשרה שכזו בתיק אוסטרובסקי נ' דסק"ש (תביעה נגזרת, לא ייצוגית), אך תיק מיטב-דש שבר שיאים, כאשר לאחר הליך ממושך וסבוך, שרק את עיקריו אפרט כאן, הסתיים בפשרה בסך של 120 מיליון ש"ח. אלא שהשופטת מיכל אגמון גונן בבית המשפט המחוזי בתל אביב סירבה לאשר את הסכם הפשרה וקבעה כי מן הראוי שתיק זה יסתיים בפשרה גבוהה בהרבה, של 200 מיליון ש"ח, על כן היא פשוט דחתה את הבקשה לאישור הסכם פשרה. אז מה קרה כאן? בשנת 2012 ו- 2014

לקוח הזמין חדר במלון 'כרמים' באמצעות האתר הבינלאומי הידוע AGODA וגילה בדיעבד כי המחיר שהוצג לו באתר לא כלל את חיוב המע"מ (17%), מעשה המהווה הפרה של חוק הגנת הצרכן המחייב כל עוסק להציג לצרכן את המחיר כולל מע"מ. מאחר וההזמנה נעשתה באמצעות אתר AGODA הגיש האדם תביעה ייצוגית בישראל כנגד החברה הזרה. זו טענה מנגד כי הדין שצריך לחול על התביעה, בהתאם לתנאי השימוש של אתר האינטרנט של אגודה (שבאמצעותו בוצעה ההזמנה) הינו – תחזיקו חזק – הדין הסינגפורי. לאחר הליך של בירור בקשת האישור (שהוגשה עוד ב- 2018) דחה בית המשפט המחוזי בת"א