לפעמים חברות ובעלי שליטה מסתבכים שלא לצורך, כשהם מנסים להסתיר טעות שנפלה בדיווחי החברה. במקום להודות בטעות, לתקן את הנזק ולהתקדם, החברה מסתבכת בניסיונות (שפעמים רבות- נכשלים) להסתיר את הטעות, וכאשר הדבר מתגלה, המחיר גבוה בהרבה ממה שהיה משולם אם היו מודים בטעות מיד כשהתגלתה.

אבקש לכתוב הפעם על הנסיבות בהן דיווחה החברה באיחור על הטעות, נסיבות שגרמו לה להימצא אחראית גם בהפרה של דיני ניירות ערך במישור המינהלי (במסגרת הליך אכיפה מינהלי, שאפרט בהמשך) וגם בתביעה ייצוגית בה אעסוק כאן. מה שנקרא- טעות יקרה.

בדו"חות הרבעון לשנת 2023 דיווחה חברת רשת רמי לוי שיווק השיקמה למשקיעים בבורסה (שפורסמו ב-31.5.23) על רווחים של כ-68 מיליון ש"ח. אלא שהתברר כי מדובר בטעות גסה של כ- 44 מיליון ש"ח וכי הרווח האמיתי היה רק כ- 23 מ' ש"ח.

הדו"ח השגוי של רמי לוי פורסם למשקיעים בבורסה כאמור ב- 31 למאי. הדיווח המתקן, בו הודתה בטעות ועדכנה את המשקיעים כי הרווח אינו 68 מיליון אלא רק 23 מיליון, דווח כמעט 3 חודשים לאחר מכן, ב-17 באוגוסט. אלא שגם נסיבות הדיווח המתקן היו בעייתיות, שכן החברה כרכה את אותו דיווח בדיווח אחר – הדיווח על תוצאותיה הכספיות ברבעון השני של שנת 2023, שפורסם בדיוק באותו יום. ההפרש בין שני הדיווחים (הדיווח המתקן את דוח הרבעון הראשון, ודו"ח הרבעון השני) היה – 86 דקות בדיוק: בשעה 13:00 דיווחה רמי לוי כי נפלה טעות ורווחי הרבעון הראשון נמוכים בכ-44 מיליון ש"ח מהסכום שדווח בחודש מאי, ובעקבות זאת ירד שער המניה בבורסה בכ-5%. וכעבור שעה וחצי (14:30) היא פרסמה את דו"חות הרבעון השני, שהיו חיוביים, וכללו  גם דיווח על חלוקת דיבידנד. ומייד לאחר מכן עלה שער המניה בכ-3%.

בעקבות הארועים הללו התרחשו ובאו על החברה שני הליכים משפטיים: ראשית, הוגש הליך אכיפה מינהלי כנגד רשת רמי לוי, כנגד בעל השליטה ויו"ר הדירקטוריון, רמי לוי, אישית, וכנגד עופר בהרל שכיהן כסמנכ"ל הכספים של החברה,  בגין הפרות חובות דיווח. שנית- הוגשה כנגדם תביעה ייצוגית.

הליך האכיפה המינהלי הסתיים בהסדר אכיפה (סוג של הסדר טיעון/הסכם פשרה) שנחתם בין רשות ני"ע לבין החברה ובעל השליטה בה – רמי לוי, וכן בת"מ 3/25 יו"ר רשות ניירות ערך נ' רמי לוי שיווק השקמה 2006 בע"מ ואח' [נבו]). 

ההפרות בהן הודו החברה ורמי לוי היו – הכללה רשלנית של פרטים מטעים בדו"חותיה הכספיים של החברה ואי דיווח במועד על קיומה של טעות מהותית בדו"חות אלו. המשיבה ובהרל הודו בעובדות ובהפרות, ואילו רמי לוי נטל אחריות פיקוחית מבלי להודות בביצוע ההפרות עצמן.

על החברה הוטל עיצום כספי (קנס) בסך 1,400,000 ש"ח; על רמי לוי –אישית הוטל  עיצום כספי בסך 250,000 ש"ח, ועל בהרל –  עיצום כספי בסך 200,000 ש"ח ומניעת כהונה כנושא משרה למשך שנה.  

התביעה הייצוגית הוגשה בטענה כי נגרם למשקיעים שרכשו את המניה בתקופת ההסתרה (בין פרסום דוח הרבעון הראשון במאי למועד בו תוקנה הטעות, בחודש אוגוסט) בסך של כ- 18 מיליון ש"ח. בהחלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (המחלקה הכלכלית) מפי השופטת פלינר שניתנה לאחרונה, בחודש מרץ 2026  בת"צ 11881-09-23 שרון צופין נ' רמי לוי שיווק השקמה ואח' אישר בית המשפט את ניהול התביעה כייצוגית.

השופטת פלינר קובעת, בהחלטה מנומקת ומפורטת כי הדיווח המתקן פורסם באיחור, שכן לפי הראיות שהוצגו בפניה, כבר ב-8.8.23 לכל המאוחר נודע למשיבים שדוחות הרבעון הראשון כללו בטעות פרט מטעה, אבל המשיבים בחרו לעכב במכוון את פרסום הדו"ח המיידי המתקן, ותיזמנו בכוונה את פרסומו סמוך מאד לפני פרסום דו"חות הרבעון השני שהיו חיוביים. זאת במטרה ברורה לעמעם את הטעות ולהקטין את הנזק שייגרם למחיר המניה כתוצאה מגילוי הטעות.

נדמה שאין מחלוקת על כך שרווחיות החברה הינו אחד הנתונים המשמעותיים ביותר, והמהותיים ביותר אם לנקוט בלשון המשפטית הרלוונטית לדיני ניירות-ערך, בעבור משקיע סביר. המשקיע רוצה לדעת קודם כל – כמה הרוויחה החברה ברבעון החולף או בשנה החולפת. ולכן טעות, גם אם תמימה ובתום לב, בשורת הרווח של החברה הינה מהותית מאוד בעבור כל משקיע המתעניין בחברה. וכאשר מדובר בטעות של 44 מיליון ש”ח, המקטינה למעשה את הרווח המדווח מ- 68 ל- 23 מיליון ש”ח בלבד, זהו סיפור גדול לאותה מניה ולאותה חברה. ולכן ברור כי היתה כאן הטעייה מהותית וכי דוחותיה הכספיים של רמי לוי כללו "פרט מטעה" כהגדרתו בחוק ני"ע.

הבעיה הגדולה היתה התנהלות החברה והנהלתה, המעידה על אי הבנה של חומרת הענין. כמו בפעמים רבות חברות בורסאיות מגלות בדרך הקשה, ורק לאחר שהן סופגות קנסות, עיצומים כספיים ותביעות, שאם נפלה טעות בדוחות, מוטב להודות בכך בהזדמנות הראשונה ו"לחתוך הפסדים". במקרים רבים, השקר סופו להתגלות, ולעלות ביוקר. זו דוגמא טובה לכך.

שאלה מרכזית שהעסיקה גם את ועדת האכיפה שדנה בהליך האכיפה המינהלית כנגד החברה ומנהליה, וגם את בית המשפט המחוזי שדן בבקשה לאישור תביעה ייצוגית כנגד החברה, היא – מתי התגלתה הטעות לחברה, כלומר – מתי חלה עליה החובה לדווח על הטעות בדיווח מיידי. חשוב להבהיר כי על אף העובדה שהטעות נפלה בדו"ח רבעוני, הרי שאת תיקון הטעות חייבת החברה לגלות בדוח מיידי, מיד וללא דיחוי כאשר היא מגלה על כך. היא אינה יכולה לחכות ולהמתין לדוח הרבעוני הבא (כפי שעשתה החברה במקרה הזה, כאשר ניסתה להצמיד אותה מלאכותית (בהפרש של שעה וחצי) לדוח הרבעון השני, במטרה שהדיווח על הטעות ייטמע בדוח הרבעון השני, שהיה כאמור חיובי כשלעצמו. אלא שחברת רמי לוי בחרה בדרך השגויה, ובמקום לדווח בהזדמנות הראשונה שהיתה בידיה, קובע בית המשפט כי היא המתינה ועיכבה את הדיווח. בכך היא יצרה הטעייה כלפי המשקיעים שהחזיקו ו/או רכשו את המניה בתקופת ההטעייה וההסתרה (התקופה בין מועד פרסום דוח הרבעון בחודש מאי ובין פרסום הטעות בחודש אוגוסט).

כך היא יצרה גם נזק מיותר למשקיעיה, עליה היא תצטרך לשלם בסופו של דבר במסגרת התביעה הייצוגית, שכעת אושרה על ידי ביהמ"ש המחוזי.

השופטת פלינר דחתה בהחלטת האישור את כל טענות החברה שניסתה להציג כאילו נודע לה באיחור רב על הטעות וכי עצם גילוי הטעות הצריך עבודה רבה ומאומצת, שדרש זמן רב.

לחובת החברה גם עמדה עדותו של סמנכ"ל הכספים, בהרל, במסגרת הליך האכיפה המינהלי, שם הודה כי כבר ביום 8.8.23 ידע על הטעות (בעוד שהדיווח על הטעות נעשה רק ב- 17.8, כלומר 9 ימים לאחר מכן).

 השופטת פלינר קובעת יותר מכך – עוד בטרם נחתמו הדו"חות של הרבעון הראשון ופורסמו, נוצר בחברה חשד כי נפלה טעות בדוחות הכספיים שלה (בעדות של אחד העדים – "מנכ"ל החברה בעבודה על סגירת דוחות רבעון ראשון סבר שמשהו לא תקין וקרא לכל הגורמים לשוב ולבדוק"). כלומר, עוד לפני 8 לאוגוסט כבר חשדה הנהלת החברה שיש בעיה בדוחות. למעשה – לפחות חודשיים קודם, במועד סגירת דוחות רבעון הראשון, אלא שבאותה עת לא נמצא מקור הטעות.

גם בהתבסס על העדויות והראיות בהליך האכיפה המינהלי וגם מעדות המצהיר מטעם החברה בהליך התביעה הייצוגית קובעת השופטת פלינר כי הטעות נבעה מחשבוניות של 4 ספקים בלבד, משמע – לא נדרשו חודשים ארוכים כדי לגלות את הטעות. ולכן לא היתה הצדקה לעכב את פרסומה של הטעות.

אם היתה החברה נכשלת רק בכך שעיכבה את הדיווח על הטעות יתר על המידה, מצבה היה טוב יותר, אלא שלמעשה מצא בית המשפט כי החברה עיכבה בכוונה את פרסום המידע על הטעות, ותיזמנה אותו בכוונת-מכוון למועד הנוח ביותר עבורה, במטרה להסוות את הטעות ולמזער את נזקיה. וזאת בדרך של הצמדת הדוח המיידי על הטעות לדוח הרבעון השני, כאמור. בכך הוסיפה החברה חטא על פשע, והחמירה את מצבה.

מה אפשר ללמוד מהפרשה? ותיקי שוק ההון יזכרו – אולי – את המקרה משנות ה- 90', הטעות בתשקיף של חברת הברוקרים תמיר-פישמן, טעות שגררה לא רק הליכים פליליים כנגד החברה אלא גם כנגד עורכי הדין שהנפיקו אותה. ההליכים גם הביאו לפירוק משרד עורכי הדין המצליח של השותפים, שחדלו להיות שותפים לאחר שהיה צריך להתמודד עם השאלה- מי אחראי לטעות בתשקיף.

אז מה שאפשר ללמוד ממקרים של טעויות בדוחות כספיים, בתשקיפים או בדיווחי חברות בורסאיות הוא, לדעתי לקח אחד ברור, והוא גם חד משמעי: כאשר מגלים שנפלה טעות, הדרך הכי פשוטה, הכי זולה (מבחינת מחיר, כלכלי, נפשי, או אחר) והכי מהירה היא פשוט להודות בטעות ולפרסם אותה. כמו שהיא. שחור על גבי לבן. הדרך האחרת, של הסתרה וגילוי כפוי מאוחר, יקרה יותר בכל המובנים.