בשבוע שעבר ניתן על ידי השופט חאלד כבוב בביהמ"ש המחוזי בתל אביב (המחלקה הכלכלית) פסק דין חשוב ומעניין בסוגיית אחריותו של נושא משרה כלפי בעלי מניות אחרים (ת.א. 25839-01-19 בן יהודה ואח' נ' לופו ויטנר).
המקרה מעורר שורה של נושאים שבמחלוקת, ויתכן שהם אף יובילו לערעור בבית המשפט העליון.
בשל עושר הנושאים שעלו בפסק הדין, החלטתי לפצל את הרשימה שלי בנושא לשתיים. בראשונה (זו הנוכחית) אדון – בשאלה מיהו "נושא משרה" והאם נושא משרה חב חובת אמונים גם לבעלי המניות, או רק לחברה;
ברשימה השניה שאפרסם בהמשך, אדון בסוגיית הנזק והפיצויים בגין הפרת חובת האמונים.
תחילה לעובדות. זה לא מזיק לדעת אותן לפעמים.
התובע והנתבע הקימו לפני כ- 30 שנים את CES, חברה פרטית שעסקה בפיתוח, ייצור ומכירה של לוחות חשמל ממוחשבים.
התובע, יריב בן יהודה, היה בעל מניות ודירקטור בחברה. גם אשתו וחברה שבשליטתו היו בעלי מניות, ושלושתם תבעו את הנתבע, לופו ויטנר. הנתבע הוא היזם שעמד מאחורי הטכנולוגיה של החברה והיה בעל מניות בחברה, וכן שימש כמנהל הטכנולוגי שלה (CTO). בעבר כיהן גם כמנכ"ל החברה.
לטענת התובעים הנתבע הפר את חובות האמון שהיו מוטלות עליו מתוקף היותו נושא משרה בכיר בחברה, כאשר התקשר בהסכמים סודיים עם משקיעה פוטנציאלית שהייתה מצויה במו"מ עם החברה לרכישתה. הוא חיבל לטענתם במו"מ שניהלה החברה במקביל עם משקיעה אחרת. לטענתם הנתבע פעל בניגוד עניינים עליו לא גילה לחברה, והוביל במעשיו להתקשרותה של החברה בעסקה שלא הייתה טובה לה ולבעלי מניותיה.
בשל מצבה הקשה של החברה בשנת 2012 היא תרה אחר משקיעים, וקיבלה שתי הצעות: הראשונה- קבוצת משקיעים מרוסיה (RTI), והשנייה חברת Vertex (ורטקס) שמכרה ושיווקה את מוצרי החברה בשוק הרוסי, והייתה הלקוח המשמעותי ביותר שלה.
בינואר 2013 נחתם הסכם בין החברה לורטקס במסגרתו הוסכם כי חברה בת של ורטקס, ארגוס, תרכוש את כל מניות החברה, תקח על עצמה את כל חובותיה ותשלם לבעלי המניות בחברה 7.5% מהכנסות החברה בכל רבעון, עד לסך כולל 30 מיליון דולר.
באותה עת ובמקביל, ניהל הנתבע מגעים עם ורטקס, וחתם עימה על הסכמים לשיתוף פעולה (שהסתיר מהחברה), לפיהם הוא יהיה זכאי ל- 20% ממניות ארגוס שיישמרו עבורו בנאמנות וכן קיבל אופציה ל-3 שנים למכור עד 10% ממניות ארגוס שבהחזקתו, בתמורה ל-3 מיליון דולר.
השאלה הראשונה בה דן השופט כבוב היא האם לופו היה נושא משרה בחברה: המונח "נושא משרה" מוגדר בחוק החברות וכולל, בין היתר – דירקטור, מנכ"ל, משנה למנכ"ל, סמנכ"ל וכל מי שממלא את אחד התפקידים האלו גם אם תוארו שונה.
הקושי במקרה זה התעורר משום שבתקופה הרלוונטית, לופו לא כיהן כמנכ"ל החברה (תפקיד בו אחז בעבר), אלא כסמנכ"ל טכנולוגיות (CTO). השופט כבוב דחה את טענות לופו כי לא היה נושא משרה בחברה וקבע כי עובדתית, תיפקד לופו כגורם הטכני הבכיר בחברה. בהעדר מנכ"ל הוא ניהל אותה בפועל אף אם לא הוגדר פורמלית כמנכ"ל, ואף נתפס ע"י גורמים שונים כמנהל הבכיר בחברה. על כן נפסק כי לופו שימש כנושא משרה, ונובע מכך כי חלות עליו חובות אמון המוטלות על נושא משרה.
ניתן לסכם בסיכום ביניים כי ההגדרה של "נושא משרה" היא גמישה ולפי מבחן מהותי, כלומר לא לפי שם התפקיד או כותרתו, אלא לפי מהותו. כך, גם מי שאינו מכהן כמנכ"ל יוכל להיחשב כמנכ"ל בפועל או כגורם שניהל בפועל את החברה, וככזה- כ"נושא משרה". להגדרה זו, כפי שנראה מיד, יש השלכות לגבי החובות המוטלות על אותו אדם.
השאלה השניה שדרשה הכרעה היא האם לתובעים, בעלי מניות בחברה, יש זכות תביעה כנגד לופו, שהרי חוק החברות קובע בסע' 254 כי נושא משרה יחוב חובת אמונים לחברה. לא לבעלי מניותיה. אך מנגד סעיף 254(א) לחוק קובע כי אין מניעה לקיום חובת אמונים של נושא משרה "כלפי אדם אחר".
בהקשר זה חשוב לציין כי חובת האמונים כוללת לפי החוק את החובה להימנע מכל ניגוד עניינים בין מילוי התפקיד בחברה לתפקיד אחר או לעניינים אישיים. בנוסף – להימנע מכל תחרות עם עסקי החברה ומניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה. ובנוסף, וזה חשוב – חובה על המנהל לגלות לחברה כל מידע הנוגע לחברה או הנוגע לניגוד עניינים פוטנציאלי שלו.
בית המשפט העליון כבר הכיר באפשרות להחיל חובת אמונים כלפי בעלי מניות בחברה (בענין ע"א 741/01 קוט נ' עיזבון ישעיהו איתן ז"ל), כאשר התקיימו נסיבות מסוימות שיצדיקו זאת, ובפרט כאשר יש מערכת יחסים מיוחדת בין נושא המשרה לבין בעלי המניות.
השופט כבוב קובע כי מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים בהם מתבקש להרחיב את חובת האמונים שחלה על נושא המשרה גם כלפי בעלי מניות בחברה. ההרחבה של חובת האמונים גם כלפי בעלי המניות היא עיקר חשיבותו וחדשנותו של פסק הדין.
התובעים טענו כי לופו היה בניגוד עניינים חריף עליו לא דיווח לחברה עת התקשר עם ארגוס בהסכמים שכללו טובות הנאה שונות עבורו, כאשר במקביל החברה ניהלה מו"מ עם ורטקס (חברת האם של ארגוס). נטען כי לא רק שלא גילה על ניגוד העניינים בו היה מצוי לאור התקשרותו עם ארגוס, הוא אף פעל לסכל המגעים עם חברת RTI ודחף לאשר ההתקשרות עם ורטקס.
הנתבע טען מנגד כי ההסכמים שחתם עם ארגוס היו הסכמי מגירה שנועדו להבטיח את עבודתו העתידית ככל שהחברה תיסגר. הוא הכחיש כי פעל ממניעים זרים, וטען כי עמדתו העניינית היתה שהעסקה עם ורטקס הינה לטובת החברה.
אין ספק כי העמדה שהציג הנתבע יכולה היתה להיות לגיטימית (תמיכה עניינית בעסקה עם גורם אחד) אילו היה מקיים דבר אחד ויחיד: היה מגלה את הענין האישי שיש לו, מכח ההסכמים שחתם עם אותו צד, שהוא תומך בו. אם היה חושף עובדה מהותית זו ומגלה שהוא מצוי בניגוד עניינים, רק אז יכולה היתה עמדתו העניינית להתקבל.
בית המשפט אכן קבע כי ברגע שלופו הסתיר את הענין האישי ואת ניגוד העניינים בו היה מצוי, הוא הפר את חובת האמונים שהוא חב לחברה, כמו גם לבעלי מניותיה, הם שותפיו בחברה.
קביעה חשובה נוספת בפסק הדין היא כי חובת הגילוי שקובע חוק החברות ביחס לנושא משרה, אינה מאפשרת שיקול דעת רחב לנושא המשרה בשאלה מהו ניגוד עניינים עליו הוא חייב לדווח. כלומר המנהל לא יכול "לבחור" מה לגלות.
לסיכום, פסק הדין מעביר מסר חשוב של הטלת חובת גילוי מוגברת על נושא משרה ומרחיב את חובת האמונים שחלה עליו, וזאת לא רק ביחס לחברה (כמקובל) אלא גם ביחס לבעלי המניות בה.
2 תגובות
מרתק. נושא מאוד מעניין ובמיוחד ההרחבה שהשופט מכיל ללא קשר לתפקיד הרשמי אותו האיש נושא.
Very interesting indeed, and clearly the right decision. Were it not for his position of authority with the company, he would not have been able to negotiate with the suitor. And, as stated, it was not for him to decide whether there was a conflict: disclosure disclosure disclosure, and then let the leadership determine how best to proceed. He clearly took advantage of his position to the detriment of the company and its shareholders, and violated his duties to both.