פיצויים עונשיים בגין הפרת חובת האמונים – היתכן ?

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

קבלו את העדכונים החמים שלי

קבלו את העדכונים החמים שלי

פיצויים עונשיים בגין הפרת חובת האמונים – היתכן ?

ברשימה הקודמת בבלוג כתבתי על פסק הדין של השופט חאלד כבוב בביהמ"ש המחוזי בתל אביב (המחלקה הכלכלית) בענין בן יהודה בסוגיית אחריותו של נושא משרה כלפי בעלי מניות אחרים, ולא רק כלפי החברה.

בפוסט הקודם כתבתי על הקביעה החשובה בפסק הדין ולפיה נושא משרה חב חובת אמונים לא רק לחברה, אלא גם לבעלי המניות שלה.

אזכיר בקצרה את נסיבות המקרה: התובע (בן יהודה) והנתבע (לופו) הקימו לפני כ- 30 שנים את CES, חברה פרטית שעסקה בפיתוח, ייצור ומכירה של לוחות חשמל ממוחשבים.  התובע היה בעל מניות ודירקטור בחברה. הנתבע הוא היזם שעמד מאחורי הטכנולוגיה של החברה והיה בעל מניות בחברה, וכן שימש כמנהל הטכנולוגי שלה (CTO). בעבר כיהן גם כמנכ"ל החברה.

בתביעה נטען כי הנתבע הפר את חובות האמון שהיו מוטלות עליו מתוקף היותו נושא משרה בכיר בחברה, כאשר התקשר בהסכמים סודיים עם משקיעה פוטנציאלית שהייתה מצויה במו"מ עם החברה לרכישתה. הוא חיבל לטענתם במו"מ שניהלה החברה במקביל עם משקיעה אחרת. בכך פעל בניגוד עניינים עליו לא גילה לחברה, והוביל במעשיו להתקשרותה של החברה בעסקה שלא הייתה טובה לה ולבעלי מניותיה. 

בית המשפט קיבל את מרבית טענות התביעה, אך פסיקת הפיצויים לטובת התובעים היתה מאכזבת במידה מסוימת שכן נפסקו לטובתם כמה עשרות אלפי דולרים בלבד. על כך אבקש להרחיב ברשימה זו.

ברצוני להתמקד בהיבט חשוב שעלה בפסק הדין והוא השאלה האם ניתן לחייב נושא משרה שהפר את חובת האמונים שלו בתשלום פיצויים עונשים.

התובעים דרשו פיצוי בגין שני ראשי נזק: האחד- אובדן שווי מניותיהם שנמכרו ללא תמורה לארגוס (ולמעשה עברו לשליטת חברת האם שלה ורטקס); והשני – חסרון כיס כתוצאה מהזרמת הלוואות הבעלים במהלך שנת 2012 (בסך של כ-300,000 דולר). לחלופין, דרשו פיצוי בגין אובדן הרווחים העתידיים שהיו צפויים לקבל אם הייתה ממומשת האופציה שהוצעה לבעלי המניות (התובעים ביניהם) במסגרת העסקה החליפית (עם RTI).

השופט כבוב דחה את התביעה הכספית ביחס לראש הנזק שעניינו אובדן שווי מניות התובעים בחברה, וכן ביחס לראש הנזק החליפי שעניינו אובדן רווחים בגין אי מימוש האופציה על פי הצעת RTI. וזאת משום שהתובעים נכשלו בהוכחת קשר סיבתי בין מעשי הנתבע לבין גורל השקעותיהם בחברה.

 נפסק  כי לא הוכח שאילולא מעשי הנתבע לרבות אי-הגילוי על ידו, הייתה החברה מתקשרת בעסקת השקעה עם RTI. גם אם לא היה הנתבע מסתיר את ניגוד העניינים בו היה מצוי, לא בהכרח היתה החברה מתקשרת עם RTI, במקום עם ורטקס.

 הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מעסקת ורטקס אינו אובדן שווי מניותיהם – שכן הם נטלו סיכון וויתרו על מניותיהם בחברה במסגרת עסקת ורטקס. הנזק נגרם בשל כך שהחברה לא הרוויחה לאחר שהושלמה העסקה. נפסק כי אין קשר סיבתי בין מעשיו של לופו (הנתבע) לבין כישלונה של ורטקס להביא לרווחיות החברה באופן שהיה מעניק לתובעים חלק ברווחים.

מנגד, התקבלה חלקית התביעה ביחס להלוואות הבעלים, אך רק ביחס לשתי הלוואות קטנות בסך של 39,000 דולר בלבד (מתוך הלוואות בסך כולל של כ- 300 אלף דולר).

התובעים טענו בנוסף כי אלמלא הפר לופו את חובותיו והיה חושף בפני התובעים את שיתוף הפעולה בינו לבין קבוצת ורטקס, התובע לא היה מזרים הון נוסף לחברה בשנת 2012. לופו ידע בפועל כי התובע מזרים הון נוסף לחברה על מנת לאפשר לה מידת מיקוח סבירה במסגרת מו"מ עם משקיעים פוטנציאליים, ומכאן שצפה שאילו ידע התובע אודות שיתוף הפעולה בין לופו לבין ורטקס – לא היה מזרים הון נוסף לחברה.

טענה זו התקבלה חלקית ורק ביחס לשתי הלוואות מאוחרות ובסכום קטן יחסית.

השאלה המרכזית בסוגיית הפיצוי היתה האם יש מקום לפסוק פיצויים עונשיים בגין הפרת חובות האמון של הנתבע.

פיצויים עונשיים אינם מקובלים בישראל והם נפסקים רק במקרים חריגים ומיוחדים, וזאת להבדיל משיטות משפט אחרות (במיוחד- בארה"ב) שם פיצויים עונשיים מקובלים ונפוצים יחסית.

השופט כבוב קובע כי הדין בישראל אינו מונע פסיקת פיצויים עונשיים. הוא דן בספרות הישראלית ומציין את פרופ' עמיר ליכט המדגיש את חשיבות הפיצויים הללו במקרים של ניצול לרעה של כוח בידי אדם. תכלית זו מסווגת על ידי ליכט כחלק ממה שמכונה על ידיו "מאזן הסלידה" כלומר הפיצוי כביטוי להבעת סלידה או גינוי להתנהגות חריגה של הפרת אמון. לדעת ליכט יש מקום להטלת פיצויים עונשיים כאשר היו פערי מידע גדולים בין הצדדים, וכאשר הצד שהפר את חובת האמונים ניצל לרעה את פער המידע לטובתו. בנוסף מדגיש ליכט את רעיון ההרתעה העומד ביסוד הפיצויים העונשיים.

בשל נסיבות המקרה והפגם המהותי שמצא השופט במעשי הנתבע, הוא בחר לדון בסוגייה העקרונית- האם יש מקום לפסוק פיצויים עונשיים בגין הפרת חובת האמונים וחובת הגילוי מצד נושא משרה, וזאת – גם כאשר לא הוכח נזק.

השופט קבע כי לדעתו זה אכן המקרה הראוי ומתאים להטיל פיצויים עונשיים על הנתבע, שכן כל תוצאה אחרת תעביר מסר שגוי על ידי בית המשפט באשר לחומרה הרבה הטמונה בהפרה כה בוטה של חובות האמון המוטלות על נושא משרה. היה כאן ניגוד עניינים בולט ובוטה והסתרת מידע מהותי והכל בקשר לעסקה מהותית ביותר בעבור החברה.

בהעדר מידע מצד הנתבע על ניגוד העניינים שלו, נשללה מהתובעים האפשרות לשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים בקשר לעסקה עם ורטקס.

דווקא הקושי להוכיח קשר סיבתי, דבר שיצדיק חיוב הנתבע בפיצוי, מחזקת לדעת ביהמ"ש את המסקנה כי יש מקום להטיל פיצויים עונשיים.

השופט מדגיש כי אינו סבור שכל מקרה של הפרת חובת הגילוי או אמונים תצדיק פיצויים עונשיים. רחוק מכך. אך במקרה הזה היתה הפרה חמורה ובוטה של חובת האמונים, ואם לא תוטל סנקציה משמעותית על ידי בית המשפט, יהיה זה מסר חמור ובעייתי כלפי מי שהפר חובת אמונים בצורה חמורה שכזו.

השופט כבוב הדגיש כי העובדה שפסיקת פיצויים עונשיים בגין הפרת חובת אמון טרם נעשתה במשפטנו – אינה צריכה להניא את בית המשפט מלפסוק אותם.

ואולם בסופו של דבר נמנע בית המשפט מלחייב את הנתבע בפיצויים עונשיים והטעם היחיד לכך הוא פרוזאי למדי: משום שהסעד הזה כלל לא נכלל בסעדי התביעה המקורית, ועורכי הדין של התובעים לא ביקשו לתקן את התביעה  ולהוסיף את הסעד במהלך ניהול התביעה.

שתפו את הפוסט

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רישום לניוזלטר

לקבלת עדכון על פוסט חדש

דילוג לתוכן