מה היקף אחריותו של רואה חשבון מבקר להתמוטטותה של חברה שהוא ביקר אותה? שאלה חשובה ומורכבת זו התעוררה במלוא עוזה בפרשת חברת אגרקסקו, חברה ממשלתית שקרסה בשנת 2011. יתכן שלא נאמרה המילה האחרונה בנושא זה שכן יתכן מאוד שהתובעים, מפרקי אגרקסקו, עוה"ד ד"ר שלמה נס ואלי שפלר, יערערו לבית המשפט העליון על פסק דינו של השופט מגן אלטוביה בבית המשפט המחוזי בת"א (המחלקה הכלכלית), אשר ניתן לאחרונה (פברואר 2026) בת.א. 51721-03-20 שלמה נס ואח' נ' קוסט פורר גבאי, ואשר דחה את תביעת המפרקים כנגד רואי החשבון המבקרים של החברה, משרד רו"ח קוסט פורר (כיום – EY). התביעה הוגשה בסכום של 150 מיליון ש"ח לצרכי אגרה, ונדחתה במלואה, ונפסקו הוצאות ושכ"ט לטובת EY בסך של 140,000 ש"ח.  

על מה התביעה ?

אגרקסקו היתה חברה ממשלתית שהוקמה בשנות ה-50' ועסקה בייצוא חקלאי עד שקרסה בשנת 2011. 

EY שימשה רו"ח מבקר החל מ-2006 ועד לכניסת החברה לחדלות פירעון ב-2011.

מפרקי אגרסקו טענו כי רואי החשבון התרשלו בכך שאישרו את הדוחות הכספיים שלה לשנים 2007-2009, דוחות שכללו מצג מוטעה מהותית, הסתירו הפסדים ויצרו מצג (שקרי) של יציבות ועמידה באמות מידה פיננסיות. 

בנוסף טענו ש- EY הסתפקה במצגי הנהלה ולא ביצעה ביקורת חקרנית, עצמאית ומעמיקה בנושאים מהותיים. 

בין היתר, נטען שהחברה שילמה למגדלים "תשלומים מיוחדים" ללא חוזים בכתב, ורואי החשבון הכירו בהם כ'נכס' בדוחות 2007-2009, בניגוד לתקינה החשבונאית. הדבר יצר מצג מטעה בדוחות החברה.

הכרת רואי-החשבון ב"נכסים" אלו איפשרה לחברה לעמוד, כביכול, באמות המידה הפיננסיות של האג"ח של החברה (ה"קובננטים"), ונטען כי אלמלא הרישום, החברה הייתה מפרה את הקובננטים כבר ב-2007-2008. במקרה כזה, יש להניח שהחברה היתה קורסת במועד מוקדם יותר.

במישור העקרוני כולל פסק הדין אמירות חשובות באשר להיקף אחריותו של רואה חשבון מבקר. כך, הוא קובע כי אין ספק שרואה-חשבון חב "חובת זהירות מקצועית ראויה". המבחן להתרשלות הוא אובייקטיבי: כלומר – כיצד רואה חשבון "סביר" היה נוהג. רו"ח מבקר הוא "שומר סף", חייב בחשיבה עצמאית וחקרנית.  

סעיף 170 לחוק החברות קובע את אחריות המבקר כלפי החברה ובעלי מניותיה. הפסיקה הכירה בכך שרואה החשבון חב בחובת זהירות מושגית וקונקרטית גם כלפי צדדים שלישיים, ובכלל זה נושים ומחזיקי אג"ח, מכוח עוולת  הרשלנות בפקודת הנזיקין. חובה זו קמה מאחר שרואה החשבון משמש כ"שומר סף" האמון על אמינות המידע הפיננסי המפורסם לציבור. היקף האחריות כלפי נושים ומחזיקי אג"ח מותנה בכך שרואה החשבון יכול וצריך היה לצפות כי אלו יסתמכו על חוות דעתו.

מחלוקתמרכזית  בתיק היתה בשאלה האם התשלומים ששילמה אגרקסקו למגדלים  מהווים "נכס" שיש להכיר בו בספרי החברה, כפי שעשו רואי החשבון. המפרקים טענו כי התשובה על כך שלילית, שכן לא היו חוזים חתומים עם המגדלים, ובית המשפט קיבל טענה זו וקובע כי רישום התשלומים הללו כ"נכס" "אינו עומד בסטנדרט החשבונאי".

השופט גם מקבל את טענת המפרקים לא היתה לאגרסקו כל זכות לקזז בין החוב שלה למגדלים לבין המקדמות ששילמה להם. ועל כן ההכרה של רואי החשבון בקיזוז האמור, לא היתה תקינה. עוד נפסק שרואי החשבון לא בדקו לעומק את ענין החוזים, או את העדרם, מול המגדלים, ולא הפעילו "מחשבה חקרנית", כהגדרתו.

מנגד, קובע השופט אלטוביה כי -"אין לצפות מרואה חשבון סביר שייכנס לנעלי ההנהלה יחליף את שיקול דעתה העסקי או ינהל את החברה במקומה".

כל זה נכון אך קביעה זו מתעלמת מכך שנדרש מרואה החשבון ש"ירים דגל" וידליק 'נורות אדומות' כשהחברה כוללת מצגים מטעים בדוחותיה הכספיים. בהיותו "שומר סף" אסור לו לעצם עיניים או לתת ידו בפועל להטעייה בדוחות, כפי שעולה בצורה ברורה שנעשה בדוחות אגרקסקו. לכן, נדמה שאין מדובר על החלפת שיקול דעתה של ההנהלה, אלא במילוי חובותיו של רואה החשבון כמבקר וכשומר סף.

השופט קבע כי לפי הראיות, גורמים מערכתיים ומוסדיים, ובמיוחד- העובדה שמדובר בחברה ממשלתית שזכתה במשך שנים לגיבוי עקבי מצד המדינה, היו יותר דומיננטיים מאשר הטיפול החשבונאי, בבחינת השאלה האם החברה הייתה מגיעה לחדלות פרעון במועד מוקדם יותר. הוא קובע כי – "כלל הגורמים המעורבים היו מודעים למצב". אך לא ברור מדוע עובדה זו שוללת את אחריותו של רואה החשבון המבקר.

לא ברור האם המפרקים תבעו את הדירקטורים של החברה (אין אזכור לכך בפסק הדין) ואם לא- מדוע לא, והאם התביעה כנגד רואי החשבון לא באה לעולם בעיקר בשל היותם "כיס עמוק".

בסופו של דבר התביעה נדחתה בעיקר בשל סוגיית הקשר הסיבתי. השופט קובע כי בתביעות כנגד רואי חשבון בגין רשלנות, נדרש להוכיח הסתמכות, כלומר שהניזוק עיין בדוחות והיה פועל אחרת אילו הוצג המצב לאשורו. בהיעדר הוכחת עיון/הסתמכות/שינוי התנהגות – אין קשר סיבתי. במקרה זה קובע השופט כי גם אם הייתה טעות חשבונאית – לא הוכח קשר סיבתי לנזק.

כך, אמנם התקבלה טענת המפרקים שאלמלא הרישום בדו"חות הייתה הפרת קובננטים כבר ב-2007-2008. אבל, לא הוכח שהתוצאה המעשית של הפרת קובננטים הייתה העמדת האג"ח לפירעון מיידי או סגירת החברה מוקדם יותר. השופט אלטוביה קובע כי הראיות הצביעו שהשיקול המרכזי של מחזיקי האג"ח היה מעורבות המדינה והגיבוי שנתנה לחברה לאורך שנים, ולא הדו"חות הכספיים שלה. בנסיבות אלו, הסכמת גופים מוסדיים להעמיד אשראי לחברה, ללא ביטחונות, נסמכה על מעמדה של החברה כגוף הנשלט על ידי המדינה.

השופט קובע כי מאחר והתובעים (מפרקי החברה) לא הביאו עדות של נושים להוכחת הסתמכותם בפועל על הדוחות, לא הוכח הקשר הסיבתי, ולכן אין להטיל אחריות נזיקית על רואי-החשבון. 

הכרעת בית המשפט לשחרר את רואי החשבון מכל אחריות מעוררת לטעמי קושי. שכן מצד אחד מכיר בית המשפט בהתרשלות רואי החשבון וקובע כי במספר סוגיות חשבונאיות מהותיות הם פעלו שלא כשורה, בניגוד לכללי חשבונאות מקובלים, הסתמכו על מצגי הנהלת החברה, לא בדקו עצמאית ולא ביצעו עבודה חקרנית. ובכל זאת הם מופטרים מאחריות בשל העדר קשר סיבתי לבין הנזק שנגרם, כלומר- לא בגלל התרשלותם החברה קרסה.

הקביעה כי לא הוכח קשר סיבתי התבססה במידה רבה על כך שלא הובאו ראיות לנושים שקראו את הדוחות והסתמכו עליהם, ובכך הוטעו. אבל נדמה לי שלענין הקשר הסיבתי, ככל שהוא נוגע להטעיה, אפשר להסתמך על הדרך בה מוכיחים קשר סיבתי בהטעיה בדיווחי חברה בורסאית, לפי דיני ניירות-ערך.

הפסיקה בארה"ב ובישראל, הכירה בכך שאין צורך להביא עדויות של משקיעים שיעידו כי קראו את דיווחי החברה והוטעו מקריאתם. אלא יש חזקה משפטית, שאם יש הטעיה או הסתרה בדיווחי החברה הבורסאית, חזקה היא שכל המשקיעים הוטעו מכוחם. וכלל לא נדרש להוכיח פרטנית של ההטעיה בפועל את משקיעים. זהו לטעמי הסטנדרט הנכון גם לענין הטעיה בדוחות כספיים.

שהרי לא הגיוני לדרוש שיביאו נושים לעדות שיעידו כי קראו בזמן אמת את הדוחות. (ואם כן- כמה נושים? אחד? 10?) אם יש הטעיה בדוחות הכספיים, חזקה היא שהם הטעו את מי שהיה אמור לקבל אותם או להסתמך עליהם (ואין מקום לדרוש הוכחת הסתמכות בפועל). אחרת, יוצר כאן השופט אלטוביה רף הוכחה גבוה מאוד, ואולי קשה עד בלתי אפשרי להוכחה.   

דחיית התביעה מעוררת קושי לאור קביעת השופט אלטוביה בסוגיה מרכזית של התשלומים למגדלים, בהם הכירו רואי החשבון כ"נכס", וזאת באופן לא תקין, דבר שהגדיל באופן מלאכותי את ההון העצמי של החברה. השופט קובע כי "מצג זה איפשר לחברה להיראות כאילו היא עומדת בקובננטים שנקבעו מול מחזיקי אגרות החוב. .. אילו התשלומים למגדלים היו מטופלים כנדרש … ההון העצמי האמיתי היה קטן בהרבה" ועל כן הוא מסכם כי – "התובעים הראו שאלמלא שיטה זו, דומה כי אגרקסקו היתה מפרה את הקובננטים כבר בדוחות 2007-2009".

בתרגום לעברית של אמירות אלו הרי שאין ספק ש- (1) ההון העצמי של החברה בדוחותיה היה שקרי ומטעה; (2) רואי החשבון הכשירו את המצב הזה; (3) אילולא ההצגה המטעה הזו, החברה היתה מפרה את התחייבויותיה כלפי מחזיקי האג"ח (נושיה) כבר בדוחות 2007 ואילך, מה שהיה מביא לקריסתה כמה שנים לפני מועד קריסתה בפועל (2011).

בנסיבות אלו ולאור הפגמים שמצא בית המשפט בעבודת רואי החשבון, מתן פטור להם מאחריות לקריסת החברה מעורר קושי, גם במישור של קביעת נורמות התנהלות-לעתיד לרואי חשבון מבקרים.