יש משפט ידוע שאומר שאין לך הזדמנות שניה לעשות רושם ראשוני (באנגלית זה כמובן זה נשמע טוב יותר- No second chance to make first impression”") וגם בעולם התביעות הייצוגיות יש לתובע הייצוגי רק הזדמנות אחת. ניסיון של תובע שני לתבוע בגין אותו ענין שבגינו כבר הוגשה תביעה קודמת, בדרך כלל ייפסל, גם אם ינסה התובע השני, המאוחר, לנסות לייחד ולבדל את עצמו מהתובע הראשון. פסק דין שניתן לאחרונה בעניינה של החברה הבורסאית ייצוא (ת"צ 56923-10-20 יעקב בנימין השקעות ואחזקות בע"מ נ' ייצוא חברה להשקעות בע"מ), ממחיש היטב את הכלל הזה, אך מציף גם בעייתיות בהקשר

רשות לניירות ערך אינה מחבבת שלדים בורסאיים. יש בהם פוטנציאל לממשל תאגידי חסר ובעייתי והם מעוררים חשש מפגיעה בציבור המשקיעים. לאור זאת הרשות אינה מתלהבת מהכנסת פעילות לתוך "שלד בורסאי" כדרך לעקוף את הצורך ברישום למסחר באמצעות תשקיף ועמידה בכללי הרישום למסחר של חברה חדשה. לאור זאת, כאשר היא מתרשמת שחברה נעדרת כל פעילות עסקית, היא עושה שימוש בסמכותה לפי החוק, ומורה על העברת שלדים בורסאיים ל"רשימת השימור", היא הרשימה בבורסה של החברות הנמצאות בסכנת מחיקה מהבורסה. חברות המצויות ברשימת השימור הן כאלו שאינן עומדות בכללי המינימום של אחד משלושת הפרמטרים הבאים: שווי החזקות ציבור,

לפני כחודשיים (אפריל 2025) אישר השופט קובי שרביט בביהמ"ש המחוזי בתל אביב (המחלקה הכלכלית), הגשת תביעה נגזרת בענין חברת אאורה (ענין דה לנגה נ' אטרקצ'י) כנגד בעל השליטה, יעקב אטרקצ'י, ושתי חברות בנות של החברה, בגין עסקת מקרקרעין שביצע אטרקצ'י. הנושא של ניצול הזדמנות עסקית עולה תדירות בפסיקה הכלכלית בקשר לפעילותם של בעלי שליטה בחברות בורסאיות, אשר מנצלים, לפי הטענה, הזדמנות עסקית שהיתה אמורה להיות של החברה הציבורית שבשליטתם, לטובתם האישית. כבר כתבתי כאן לא אחת על נושא מעניין ומורכב זה, שמעסיק אותי גם במסגרת עבודתי השוטפת. אבקש לנצל את ההזדמנות ולדון בהיבט מעניין של

יש דינמיקה של גלי הדף לפרשות כלכליות ומשפטיות בולטות, וגל כזה מורגש כזה בעטייה של אחת הקריסות היותר-ידועות של חברות אג"ח זרות, חברת אול-יר, All Year Holdings. ברקע פרשת אול איר, מנסה כיום רשות ני"ע – באיחור ובצורה חלקית – להגביל את פעילותם של יועצי ההנפקות, על רקע פעילותם של היועצים שליוו את חברת אול-יר. מתבקש מעט רקע על הפרשה. חברת אול-יר, נזכיר, היתה אחת מחברות האג"ח הזרות הבולטות שגייסו סכומי עתק ממשקיעים בישראל שחשבו שזה רעיון מצוין לתת הלוואה (אג"ח = הלוואה) לחברה זרה, שרשומה במקלט מס (במקרה הזה- איי הבתולה הבריטיים (BVI)), שבעל

בחודש מרץ 2019 פשטו חוקרי רשות התחרות על משרדי אלקטרה בע"מ, חברה ציבורית בורסאית, אספו מסמכים וחקרו את עובדיה בחשד לעבירות על חוק התחרות. החברה דיווחה על כך בדיווח מיידי לבורסה, והארוע פורסם בהרחבה בכלי התקשורת. כעבור שנתיים, במרץ 2021, הגישה רשות התחרות כתב אישום כנגד החברה, חברה בת שלה ושישה נושאי משרה ועובדים בחברות בגין חלקם בפרשה שזכתה לכינוי 'קרטל המעליות'. התיק עודנו מתנהל. החברה דיווחה בדיווח מיידי לבורסה על הגשת כתב האישום, הדבר פורסם בכלי התקשורת, ושערי מניית החברה ירדו בחדות. עקב כך הגיש בעל מניות מהציבור באלקטרה בקשה לאישור תביעה כייצוגית כנגד

פותח בן אדם את העיתון (טוב, היום את הנייד לגלוש באינטרנט) וקורא שרשות התחרות החליטה להטיל עיצום כספי על חברה בשל הפרות של הוראות הדין. הוא ממהר לפנות לעורך דין והם מגישים כבר למחרת היום בקשה לגילוי מסמכים לפני תביעה נגזרת. האם עצם ההחלטה הזו של רשות התחרות, ללא כל ראיה נוספת, יכולה להספיק כדי להצדיק היענות של בית המשפט לבקשת גילוי מסמכים לפני הגשת תביעה נגזרת, בהתאם לסעיף 198א. לחוק החברות? בשאלה זו, הרלוונטית לכל העוסקים בעולם התאגידי בכלל, ובתביעות נגזרות בפרט, דן ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (המחלקה הכלכלית) (השופטת חנה פלינר) בחודש שעבר

פסק דין שניתן לאחרונה במחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי בתל אביב בענין חברת אקויטל (צוף ואקויטל נ' דניאל כהן) מאיר את מורכבותו של המונח "ענין אישי", ומחזק שוב את המסקנה כי הכל בעיני המתבונן (כלומר- בעיני השופט המתבונן). במרכז הפרשה עומדת עסקת מיזוג-משולש-הופכי בין חברת אקויטל, חברה ציבורית הנסחרת בבורסה בת"א, לבין חברת-בת שלה, י.ו.א.ל, שגם היא היתה באותה עת חברה ציבורית הנסחרת בת"א. המיזוג בוצע נוכח דרישות 'חוק הריכוזיות', שחייב את אקויטל "לקפל שכבה" בעץ החברות שלה. עסקת המיזוג בין שתי החברות כללה תשלום במזומן ובמניות של אקויטל לבעלי המניות ביואל. בעל מניות

אילון מאסק, האיש העשיר בעולם, הוא בעל השליטה בחברת טסלה, ברשת החברתית טוויטר (X), בחברת התעופה לחללSpaceX  וכעת הוא גם הפך להיות איש העסקים המקורב ביותר לנשיא-הנבחר (מחדש), דונלד טראמפ. עובדה שככל הנראה לא תזיק לעסקיו. ועם זאת, בזירה אחת הוא נכשל פעם אחר פעם, ולנו לא נותר אלא להנות למראה תבוסת החזק, העשיר והיהיר, אל מול בעלי המניות מהציבור. אני לא יודע אם הצדק אכן ניצח במקרה שאתאר מיד, אבל הנאה צרופה, יש גם יש. נתחיל תחילה עם רקע לפרשה: לפני שנה בדיוק, בחודש ינואר 2024, דחתה השופטת מקורמיק (McCormick) מבית המשפט הצ'נסלרי של

עשרות אנשים וחברות פועלים בישראל לשיווק השקעות בחו"ל, בין בנדל"ן ובין בשוק ההון. קשה להימלט בימים אלו מדיוור או פרסומת באינטרנט או ברשתות החברתיות של יועצים, משווקים ו"מומחים", אמיתיים או בעיני עצמם, הממליצים על השקעה כזו או אחרת בחו"ל. זהו תחום פרוץ למדי, שגבולות המותר והאסור בו אינם ברורים, לא לשחקנים הפועלים בו ולא לצרכנים/הלקוחות. לעיתים כלל לא ברור החוק הישראלי חל על הפעילות הזו. כמובן ששאלת הדין החל אינה שאלה אקדמית המעניינת רק עורכי דין משעממים (או משועממים). היא רלוונטית כאשר הלקוחות שוקלים לתבוע את היועצים או המשווקים, בגין הפסדיהם. אז מתעוררות ביתר שאת

לא רבות התביעות הייצוגיות המסתיימות בישראל בפשרה העולה על 100 מיליון ש"ח. היתה לי הזכות להשיג פשרה שכזו בתיק אוסטרובסקי נ' דסק"ש (תביעה נגזרת, לא ייצוגית), אך תיק מיטב-דש שבר שיאים, כאשר לאחר הליך ממושך וסבוך, שרק את עיקריו אפרט כאן, הסתיים בפשרה בסך של 120 מיליון ש"ח. אלא שהשופטת מיכל אגמון גונן בבית המשפט המחוזי בתל אביב סירבה לאשר את הסכם הפשרה וקבעה כי מן הראוי שתיק זה יסתיים בפשרה גבוהה בהרבה, של 200 מיליון ש"ח, על כן היא פשוט דחתה את הבקשה לאישור הסכם פשרה. אז מה קרה כאן? בשנת 2012 ו- 2014

בפסיקת בתי המשפט מודגשת לא אחת חשיבות תום ליבו של מי שמתיימר לייצג קבוצת תובעים, בתביעות ייצוגיות או נגזרות. זהו אחד מהתנאים לאישור בקשה להגשת תביעה ייצוגית או נגזרת. זה ארוע די נדיר שבקשה לאישור תביעה נגזרת נדחית בעיקר בשל כך שבית המשפט מצא שהתובע הנגזר אינו תם לב. מקרה כזה עלה לאחרונה בתנ"ג 51634-12-21 יצחקי נ' מקס סטוק בע"מ, תביעה נגזרת שהגישו שני בעלי מניות בחברת מקס סטור, שמניותיה נסחרות בבורסה לני"ע בתל אביב. בעלי המניות הגישו בקשה לגילוי מסמכים מקדים לפני תביעה נגזרת, בהתאם לסעיף 198א לחוק החברות, בדרישה לקבלת מסמכים של חברת

מדי פעם אני נתקל בסרט קולנוע אמריקאי ששמו המקורי באנגלית אינו דומה לשמו העברי. הסרט המצליח the Big Chill נקרא בישראל, משום מה-  "החברים של אלכס". באופן דומה, אחת מסדרות הטלוויזיה המתח/פשע הנהדרות נקראה בישראל, משום מה – "הסמויה", בעוד שבמקור היא נקראת בכלל- wired שאפשר לתרגם ל"מאזינים" או "מחוברים" (השם המקורי נובע כנראה משום שחלק ממלאכת הבילוש בסדרה היא באמצעות האזנות של משטרת בולטימור לכנופיות סוחרי הסמים בעיר). למה נזכרתי בכך? משום שפרשת שימוש במידע פנים לאחרונה בארה"ב העלתה את התופעה המכונה שם כ-  “Shadow Trading” מה שקשה לתרגם לעברית, אולי – "מסחר צללים".