מה היקף אחריותה של רשות ני"ע להפסדי משקיעים בשוק ההון ?

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

קבלו את העדכונים החמים שלי

קבלו את העדכונים החמים שלי

מה היקף אחריותה של רשות ני"ע להפסדי משקיעים בשוק ההון ?

מהם גבולות אחריותה של רשות ניירות-ערך בישראל בגין הפסדים של משקיעים ? זו השאלה המעניינת שניצבה במרכזה של פרשת יוטרייד, שהגיעה לאחרונה לסיומה בבית המשפט העליון.

עיקרי העובדות הן, שחברת יוטרייד (בבעלות אביב טלמור) גייסה בשנים 2015-2012 ממאות לקוחות כ- 25 מיליון דולר לצורך השקעה במסחר אלגוריתמי, מסחר בבורסה המבוסס על תוכנות מחשב. בדיעבד התברר כי הליך גיוס הלקוחות היה מושתת על מצגי שווא והסתרת מידע. עוד התברר כי בשלב מסוים פעלה יוטרייד בשיטת השיווק הרשתי ("פירמידה"), כלומר השתמשה בכספים שגויסו מלקוחות חדשים כדי לממן בקשות משיכה של לקוחותיה הוותיקים. הפרשה התפוצצה בסוף 2015. בעלי החברה, אביב טלמור, נמלט לחו"ל אך חזר לישראל וכיום הוא עומד לדין פלילי באשמת גניבה, מירמה בנסיבות מחמירות ועוד.

ארבעה מלקוחות החברה שהשקיעו בחברה בסמוך לפני קריסתה, בשנת 2015, והפסידו את כספם, תבעו את רשות ניירות ערך בטענה כי רשלנותה גרמה להם נזקים.

במהלך בירור התביעה בבית המשפט המחוזי הוברר כי רשות ני"ע פנתה ליוטרייד והבהירה לה כי היא פועלת בניהול תיקי ני"ע מבלי שיש בידיה רישיון. יוטרייד טענה מנגד כי היא כלל אינה נזקקת לרישיון, וכלפי המשקיעים אכן הוצג שאין לה רשיון.

בחודש דצמבר 2015 נקלעה החברה לקשיים ולא יכלה להשיב ללקוחותיה את כספיהם. הרשות פנתה באותו חודש לבית המשפט וניתן לבקשתה צו מניעה האוסר על החברה לגייס לקוחות חדשים. מיד לאחר מכן נכנסה ליוטרייד להליכי פירוק.

 

שופטת בית המשפט המחוזי רות רונן (כיום בבית המשפט העליון) קיבלה באופן חלקי את התביעה ופסקה כי על רשות ני"ע לפצות את המשקיעים מאחר והיא התרשלה בכך שלא פעלה תוך זמן סביר נגד החברה לוודא שהיא אכן מפסיקה את פעילותה.

בית המשפט המחוזי חייב את הרשות לפצות את המשקיעים בשיעור של 70% משווי נזקיהם, כאשר ייחס לתובעים אשם-תורם של 30%. בסך הכל חויבה הרשות לשלם ל-4 התובעים סך הכל כ- 900,000 ש"ח. 

 

רשות ניירות ערך ערערה לבית המשפט העליון אשר קיבל במלואו את הערעור וביטל לגמרי את פסק הדין כמו גם את החיוב של הרשות לפצות את 4 המשקיעים שתבעו אותה.

מה שמעניין הוא ששלושת השופטים בעליון ראו את הדברים באורח שונה לגמרי זה מזה, אף שכולם סברו שיש לקבל את הערעור, אם כי אחד מהם (המשנה-לנשיאה, השופט הנדל) סבר שיש לקבל את הערעור רק באופן חלקי.

עם זאת, זהו אחד מאותם מקרים בהם שאלו את דעתם של 4 שופטים שונים, וקיבלו 4 דעות שונות…

דעת הרוב בבית המשפט העליון, מפי השופט דוד מינץ, היתה שהרשות כלל לא התרשלה והוא נימק את עמדתו בעיקר על שיקולי מדיניות של מניעת הרתעת רגולטורים. השופט מינץ קובע כי על בית המשפט "לנקוט זהירות גדולה" בהטלת אחריות על הרגולטור (הרשות).

השופט מינץ, להבדיל משני השופטים האחרים, כמעט לא התייחס לפרטי המקרה, אלא סבר שהרשות כלל לא התרשלה וכי יש להעניק לה שיקול דעת רחב של פעולה והחלטה, ובית המשפט לא צריך להתערב בשיקוליה.

השופט גרוסקופף הצטרף אמנם למסקנת השופט מינץ, אך הנמקתו שונה בתכלית, ומעניינת יותר. בתמצית, הוא סבור כי הטלת אחריות על הרשות משמעה "העמדת הקופה הציבורית  כרשת בטחון לכיסוי הפסדיהם של משקיעים אשר בחרו להשקיע את כספם בהשקעות מסוכנות במטרה להשיג לעצמם רווחים משמעותיים תוך זמן קצר". השופט גרוסקופף קובע כי בפני ארבעת התובעים היו נורות אזהרה רבות, שהם התעלמו מהם ביודעין. בין היתר – התשואה החריגה שהובטחה להם (גבוהה מכל השקעה מקובלת); היעדר בטוחה אמיתית לכספם; היעדר מנגנון לגידור סיכונים; העובדה שהחברה הודתה שאין לה רישיון, ולכן אינה מצויה תחת פיקוחה של הרשות לני"ע; ובנוסף- העובדה שסמכות השיפוט הבלעדית בכל ענין הנוגע להשקעתם, נמסרה לבית המשפט של … סיישל.

בנסיבות אלו, קובע השופט גרוסקופף, אם על אף סימני האזהרה הללו החליטו המשקיעים להשקיע את מיטב כספם (בסכומים של מאות אלפי ₪), אין מקום שרשות ני"ע תפצה אותם, אם תקוותם לרווח מהיר וגדול נכזבה.

עמדת הביניים בין עמדת הרוב בעליון לבין השופטת רונן במחוזי היתה זו של המשנה לנשיאה, השופט הנדל, שסבר כי הרשות התרשלה. הנדל ניתח לעומק את כל פרטי הארוע וקבע כי הרשות היתה צריכה לפעול מהר יותר (אם כי לא מהר כפי שסברה השופטת רונן). כתוצאה מכך סבר השופט הנדל כי יש לחייב את הרשות באופן חלקי בלבד לנזקי התובעים, רק ביחס לחלק קטן יותר של כספם ובנוסף הוא סבר שהאשם התורם המוטל עליהם צריך להיות של 50% ולא 30% בלבד, כפי שסברה השופטת רונן.

 

לא פשוט לסכם פסק דין המציג 3 דעות שונות לגמרי של שופטי בית המשפט העליון, כאשר מנגד עומדת גישה שונה בתכלית של שופטת רביעית בבית המשפט המחוזי, רות רונן, כיום כאמור גם היא בעליון. אנסה בכל זאת לסכם.

למקרא 4 העמדות, אני אישית מעדיף את גישת השופטת רות רונן, שדווקא החמירה עם רשות ניירות ערך.

אני לחלוטין לא שותף לאיפוק השיפוטי המחמיר, בו מצדד שופט מינץ לענין אי-התערבות בשיקולי הרשות. ככל שאני מכיר יותר רשויות בארץ, אני פחות נמלא חיל ורעדה לנוכח שיקוליהם ואני ממש מתקשה לייחס להם "חזקת תקינות" אוטומטית. חלק גדול מהרשויות בישראל (ואין הכוונה לרשות לני"ע, שהיא דווקא מהרשויות היותר מוצלחות) הן בלתי-יעילות בצורה נוראית, איטיות להחריד, מתקבלות בהן החלטות רבות לא ענייניות, חלקן משיקולי יוקרה ואגו, ולא הכרח משיקולי טובת הציבור או משיקולים עניינים. ולכן הנחה א-פריורית כאילו הרשויות במדינה פועלות באופן תקין ואין להתערב בשיקול דעתן, היא גישה מאוד נאיבית המנוגדת גם לניסיון החיים.

נובע מגישת השופט מינץ כי רק במקרי קיצון (שלא ברור מהם) יתערב בית המשפט בשיקולי רשות וידון בשאלה אם היא התרשלה אם לאו.  

 

עמדת השופט הנדל, שסבר שהרשות התרשלה אך מיתן את ההחמרה איתה, היא גישה אפשרית וסבירה, וגם הניתוח המעמיק של נסיבות המקרה בפסק דינו, די משכנע.

 

העמדה המאתגרת ביותר ברמה העקרונית היא (לא באופן מפתיע) של השופט גרוסקופף. לשיטתו, אין סיבה להעניק הגנה ורשת בטחון למשקיע הנכנס בעיניים פקוחות להשקעה מסוכנת, במטרה להרוויח הרבה ומהר. הרי אם היה מרוויח, היה זה רווח אישי ופרטי שלו. אם כך, מדוע כאשר הוא מפסיד, הקופה הציבורית היא שצריכה לפצות אותו? זוהי עמדה עקרונית מעניינית וגם די משכנעת. ובכל זאת, אם הייתי צריך לבחור נדמה לי שעמדת השופטת רונן היא הנכונה בנסיבות המקרה (אולי בהתאמה אחת, ששיעור האשם התורם צריך להיות 50%, כפי שסבר השופט הנדל, אם לא יותר).

 

אם אנו עוסקים בשיקולי מדיניות, יש סיבה טובה דווקא לבוא חשבון עם רשות שהתרשלה, ככל שהתרשלה. זהו אינטרס ציבורי מובהק שגופי ציבור יידעו שהם עלולים לתת את הדין אם הם יתרשלו או לא יפעלו באופן ראוי.  

שתפו את הפוסט

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

3 תגובות

  1. אנני מבין הרבה בנושא אבל לטעמי גרוסקופף צודק שהרי מדובר באנשים אמידים שיכולים היו וראוי היה שנבדקו היטב את העיסקה המסוכנת זו לא אחריות של
    רשות למנוע מאנשים בוגרים מנוסים עם עו"ד וכל הכלי
    לקחת סיכון ים.
    הרשות צריכה להגן על החלשים שאינם יכולים להגן על עצמם מאמרים.

  2. כול הטענות בעד ונגד נשמעות הגיוניות במידה שווה.
    אם כך צריך לחלק את הנטל בין האשמים.
    לטעמי :
    1/3 הנטל על הרשות
    1/3 על המשקיעים
    1/3 על פושטי הרגל – משמעו שכנראה 1/3 זה נופל על כתפי המשקיעים.

  3. כדי לעמוד על טיב ההחלטה ראוי לקחת את נושא האחריות למרחב אחר. לדוגמא תחום הביטחון. נדמיין שבצבא מבחינה מחלקת המחקר באגף המודיעין שקיימת סכנה ברורה באזור עוטף עזה. המפקד מחליט לפעול לפתרון הבעיה, אבל הוא עושה זאת מאוחר מידי ובצורה שטחית.

    התוצאה היא שעשרות מתושבי העוטף נפגעים. ארבעה מתושבי עוטף עזה נפצעים קשה.

    הם תובעים פיצוי ממשרד הביטחון ומסורבים.

    האם מי שאחראי התרשל בתפקידו? התשובה חיובית.

    האם ההתרשלות הייתה פושעת ? כנראה שכן כיוון שנפגעו עשרות אזרחים.

    האם בית המשפט יסוכך על המתרשלים?

    האם שופט מסויים יאמר באותם אזרחים נטלו סיכון מיוחד כשהגיעו לגור בעוטף עזה ולכן אינם זכאים לפיצוי.

    במקרה זה משרד הביטחון הוא הרגולטור וצה"ל או נכון יותר אחד המפקדים לא פעל במהירות ונגרם אסון.
    האם השופט גרוסקופף היה מעז לומר העמדת הקופה הציבורית כרשת בטחון לפיצוי נזקיהם של אזרחים אשר בחרו לגור במקוםן מסוכן במטרה להשיג לעצמם בית במחיר נמוך משמעותית מהמרכז הבטוח ותוך חיסכון במיסוי?

    התשובה ברורה.
    בית המשפט היה פוסק שעל משרד הביטחון לפצותם במלוא הנזקים שנגרמו להם.
    יתרה מכך, הציבור היה תובע את ראשו של המפקד שהתרשל.
    מניח שאיש לא היה מזיל דמעה אם היה מסולק מהצבא בבושת פנים.
    המחדל במעשיו גרם לאזרחים לנזק בלתי הפיך.
    אגב, ניתן במידה שווה לבדוק האם ראוי לפצות את לקוחות הבנק למסחר שידעו היטב שהם מפקידים כספם בבנק שיציבותו נמוכה משמעותית מבני הבנקים הגדולים. וייטען שהם בחרו לעשות כן עקב כך שקיבלו תשואה גבוהה יותר על הפקדת כספם. מישהו היה מעז לומר בחרתם לשים כספגם בבנק שהסיכון בו גבוה יותר משאר הבנקים ?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רישום לניוזלטר

לקבלת עדכון על פוסט חדש

דילוג לתוכן