בית המשפט העליון עמוס מאוד. עמוס מדי. בבית המשפט העליון מכהנים 15 שופטים ושופטות ואם לשפוט לפי מספר ההחלטות ופסקי הדין המתפרסמים באתר של בית המשפט, העומס עליהם רב ביותר. כשמדובר בשופטים הבכירים ביותר של המדינה, ברור כי זה מעיד על בעיה. איך פותרים אותה? איך מורידים את העומס? ובכן התשובה לכך נעוצה במילה אחת, ניהול. או שתיים – ניהול נכון. אם תבדקו באתר בית המשפט העליון תראו שבכל יום ממוצע ניתנים בערך 30-40 החלטות ופסקי דין, ובשבוע ממוצע – מעל 200. זה המון. כשצוללים לפרטים רואים שחלק ניכר מההחלטות הן מינהליות, וחלק גם טכניות,

כאשר חברה נתבעת בתביעה ייצוגית או נגזרת היא יכולה להתמודד איתה בדרך השגרתית של הגשת כתב הגנה (למעשה- כתב תשובה לבקשה לאישור התביעה כייצוגית או נגזרת). ויש דרך אחרת, שלעיתים מתגלה יעילה שבעתיים, והיא הקמת וועדה "בלתי תלויה". המרכאות הכפולות אינן בטעות. הוועדה אמורה להיות בלתי תלויה, אך המציאות מעלה סימני שאלה. דירקטוריון החברה מקים את הוועדה ומרכיב אותה מאנשים שאינם קשורים אליה. האופנה המקובלת אומרת שבראשה יעמוד שופט מחוזי בדימוס, אחד מחבריה יהיה פרופסור מוכר, וחבר נוסף יהיה איש מקצוע בתחום רלוונטי (כלכלן, רואה חשבון וכיוצ'ב). השלושה יקבלו שכר נאה מהחברה, ותפקידם – לבדוק

כמה פעמים שמעתם את המשפט – "אצלי, מילה זו מילה" ?  המשפט הנפוץ הזה, בהטיותיו השונות (ולעיתים על דרך השלילה ("אין לו מילה, לאיש הזה") בא לבטא את הדעה שפעם, בניגוד להיום, היתה חשיבות להבטחה של אדם, למילתו (איני יודע אם הדעה הזו אכן משקפת את האמת או שמא היא מבוססת על נטייתינו הטבעית לצבוע את העבר בצבעים מחמיאים). בכל מקרה, נהוג לחשוב שבעבר, אם אדם הבטיח לך משהו, גם אם בעל פה, הוא ימלא את ההתחייבות, אף אם היא לא עוגנה בכתב. ברבות השנים, ועם ריבוי המקרים בהם אנשים לא כיבדו את שהבטיחו בעל

דלאוור היא מדינה קטנה, קטנה מאוד בצפון מזרח ארה"ב. פחות ממיליון תושבים. ובכל זאת, יותר ממחצית מהחברות הציבוריות/בורסאיות בארה"ב רשומות בדלאוור, וכ- 60% מחברות הנכללות ב- Fortune 500 רשומות בה. איך זה קורה ? שתי סיבות עיקריות- האחת, מיסוי מקל על תאגידים. והשניה- בית המשפט של דלאוור (the Chancery Court) שהינו בית משפט מקצועי ויעיל ביותר, של שופטים מקצועיים (ולא חבר מושבעים), בעלי ידע, ניסיון והבנה עמוקה של דיני החברות ודיני ניירות הערך, בצד היכרות עם העולם העסקי. זהו בית משפט יעיל מאוד, הפוסק במהירות ומכריע סכסוכים ביעילות שאינה אופיינית למערכות ציבוריות. לאור המוניטין שיצא

פסק דין מקיף ומעמיק שניתן לאחרונה על ידי השופטת רות רונן מבית המשפט המחוזי בת"א (המחלקה הכלכלית) (ת"צ (ת"א) 40404-03-16 עצמון נ' אסם השקעות בע"מ) דן בשאלה האם מחיר העיסקה שבמסגרתה רכשה חברת נסטלה, בעלת השליטה בחברת "אסם", את מניות הציבור באסם, היה מחיר הוגן. השאלה עלתה במסגרת תביעה ייצוגית שהוגשה כנגד עיסקת מיזוג במיתווה המכונה "מיזוג משולש הופכי", כאשר נסטלה רכשה את מניות הציבור בחברה הבורסאית אסם, ובכך הפכה את אסם לחברה פרטית, ולמעשה הוציאה אותה מהמסחר בבורסה, באמצעות רכישת חלקם של בעלי המניות מהציבור, אשר קיבלו תשלום בגין מניותיהם. בעלי המניות מהציבור הגישו

האם לקוח ישראלי של חברה בינלאומית גדולה הפועלת בכל רחבי העולם, יכול לתבוע את החברה בישראל, ואם כן- לפי איזה דין? זו השאלה שהגיעה לפתחו של בית המשפט העליון בפרשת בן חמו נ' פייסבוק. בפסק דין שניתן במאי 2018 נקבעה הלכה בעייתית המקשה מאוד על לקוח ישראלי שכזה לעמוד על זכויותיו ולתבוע תאגיד זר הפועל בישראל. העובדות בקצרה היו שצרכן ישראלי של פייסבוק הגיש כנגדה תביעה ייצוגית בישראל בטענה כי היא קוראת הודעות פרטיות שנשלחות בין צרכניה ועושה שימוש במידע שהיא לומדת מההודעות, תוך הפרת זכות הפרטיות של הלקוחות. פייסבוק מצידה טענה שתנאי השימוש שהיא

העולם הגלובלי של ימינו מביא תאגידים בינלאומיים רבים לפעול בישראל, כמו גם בכל רחבי העולם. פעילות מרובת-טריטוריות זו מביאה עימה שלל סוגיות משפטיות מעניינות ומורכבות. לעיתים התשובה לאותן סוגיות אינה פשוטה וחד משמעית, והמורכבות של עולמנו באה לידי ביטוי גם בהיבט זה של פעילות תאגידי ענק בינלאומיים בישראל. 

ברשימות הבאות אנסה לעסוק בכמה היבטים של הפעילות הזו.

הפעם אני רוצה לספר לכם על המאבק של צרכנים ישראליים של פייסבוק לנהל את תביעתם כנגד החברה בישראל ולפי הדין הישראלי, ולא בפני בתי משפט בחו"ל ולפי הדין הזר.

בשני מקרים שנדונו לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב