בהחלטה שניתנה לאחרונה על ידי השופטת יסכה רוטנברג מביהמ"ש המחוזי מרכז בענין ת"צ 28974-10-20 פירט נ' Monsanto Company ואח' היא הורתה על סילוק על הסף של בקשה לאישור תביעה ייצוגית בנימוק כי התביעה ממומנת על ידי חברה פרטית למימון הליכים משפטיים וכי הדבר אינו מותר על פי הדין והינו פסול בתביעות ייצוגיות. מזמן לא קראתי החלטה שהתקשיתי להסכים ולו עם מילת הנמקה אחת המופיעה בה. זוהי החלטה שגויה לטעמי ואף לא שגרתית במובן זה שסילוק על הסף של בקשה לאישור תביעות ייצוגיות הינו חריג ביותר ונעשה רק במקרי-קצה, למשל כאשר נטענת, ומתקבלת, טענת התיישנות, או

רשות לניירות ערך אינה מחבבת שלדים בורסאיים. יש בהם פוטנציאל לממשל תאגידי חסר ובעייתי והם מעוררים חשש מפגיעה בציבור המשקיעים. לאור זאת הרשות אינה מתלהבת מהכנסת פעילות לתוך "שלד בורסאי" כדרך לעקוף את הצורך ברישום למסחר באמצעות תשקיף ועמידה בכללי הרישום למסחר של חברה חדשה. לאור זאת, כאשר היא מתרשמת שחברה נעדרת כל פעילות עסקית, היא עושה שימוש בסמכותה לפי החוק, ומורה על העברת שלדים בורסאיים ל"רשימת השימור", היא הרשימה בבורסה של החברות הנמצאות בסכנת מחיקה מהבורסה. חברות המצויות ברשימת השימור הן כאלו שאינן עומדות בכללי המינימום של אחד משלושת הפרמטרים הבאים: שווי החזקות ציבור,

לפני כחודשיים (אפריל 2025) אישר השופט קובי שרביט בביהמ"ש המחוזי בתל אביב (המחלקה הכלכלית), הגשת תביעה נגזרת בענין חברת אאורה (ענין דה לנגה נ' אטרקצ'י) כנגד בעל השליטה, יעקב אטרקצ'י, ושתי חברות בנות של החברה, בגין עסקת מקרקרעין שביצע אטרקצ'י. הנושא של ניצול הזדמנות עסקית עולה תדירות בפסיקה הכלכלית בקשר לפעילותם של בעלי שליטה בחברות בורסאיות, אשר מנצלים, לפי הטענה, הזדמנות עסקית שהיתה אמורה להיות של החברה הציבורית שבשליטתם, לטובתם האישית. כבר כתבתי כאן לא אחת על נושא מעניין ומורכב זה, שמעסיק אותי גם במסגרת עבודתי השוטפת. אבקש לנצל את ההזדמנות ולדון בהיבט מעניין של

יש דינמיקה של גלי הדף לפרשות כלכליות ומשפטיות בולטות, וגל כזה מורגש כזה בעטייה של אחת הקריסות היותר-ידועות של חברות אג"ח זרות, חברת אול-יר, All Year Holdings. ברקע פרשת אול איר, מנסה כיום רשות ני"ע – באיחור ובצורה חלקית – להגביל את פעילותם של יועצי ההנפקות, על רקע פעילותם של היועצים שליוו את חברת אול-יר. מתבקש מעט רקע על הפרשה. חברת אול-יר, נזכיר, היתה אחת מחברות האג"ח הזרות הבולטות שגייסו סכומי עתק ממשקיעים בישראל שחשבו שזה רעיון מצוין לתת הלוואה (אג"ח = הלוואה) לחברה זרה, שרשומה במקלט מס (במקרה הזה- איי הבתולה הבריטיים (BVI)), שבעל

בחודש מרץ 2019 פשטו חוקרי רשות התחרות על משרדי אלקטרה בע"מ, חברה ציבורית בורסאית, אספו מסמכים וחקרו את עובדיה בחשד לעבירות על חוק התחרות. החברה דיווחה על כך בדיווח מיידי לבורסה, והארוע פורסם בהרחבה בכלי התקשורת. כעבור שנתיים, במרץ 2021, הגישה רשות התחרות כתב אישום כנגד החברה, חברה בת שלה ושישה נושאי משרה ועובדים בחברות בגין חלקם בפרשה שזכתה לכינוי 'קרטל המעליות'. התיק עודנו מתנהל. החברה דיווחה בדיווח מיידי לבורסה על הגשת כתב האישום, הדבר פורסם בכלי התקשורת, ושערי מניית החברה ירדו בחדות. עקב כך הגיש בעל מניות מהציבור באלקטרה בקשה לאישור תביעה כייצוגית כנגד

חברות רבות פועלות בישראל כאשר יש להן רק שני בעלי מניות, בחלוקה שווה- 50%-50%, במתכונת המכונה "מעין-שותפות". מה עושים כאשר מתגלע סכסוך קשה ביניהם וצריך להפריד כוחות? יש מספר דרכים כאשר שתי הנפוצות והמקובלות הן – האחת – להורות שאחד השותפים יקנה את השני; הדרך האחרת היא העמדת המניות של שני הצדדים לרכישה על ידי צד שלישי. דרך שלישית, קיצונית יותר, ועל כן גם נדירה יותר- היא מתן הוראות לפירוק החברה ולחיסולה. פסק דין מקיף שניתן לאחרונה על ידי השופט מוחמד עלי בביהמ"ש המחוזי בחיפה (המחלקה הכלכלית) בענין חברת פנדה מציג את השיקולים שיש לשקול

פותח בן אדם את העיתון (טוב, היום את הנייד לגלוש באינטרנט) וקורא שרשות התחרות החליטה להטיל עיצום כספי על חברה בשל הפרות של הוראות הדין. הוא ממהר לפנות לעורך דין והם מגישים כבר למחרת היום בקשה לגילוי מסמכים לפני תביעה נגזרת. האם עצם ההחלטה הזו של רשות התחרות, ללא כל ראיה נוספת, יכולה להספיק כדי להצדיק היענות של בית המשפט לבקשת גילוי מסמכים לפני הגשת תביעה נגזרת, בהתאם לסעיף 198א. לחוק החברות? בשאלה זו, הרלוונטית לכל העוסקים בעולם התאגידי בכלל, ובתביעות נגזרות בפרט, דן ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (המחלקה הכלכלית) (השופטת חנה פלינר) בחודש שעבר

פסק דין שניתן לאחרונה במחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי בתל אביב בענין חברת אקויטל (צוף ואקויטל נ' דניאל כהן) מאיר את מורכבותו של המונח "ענין אישי", ומחזק שוב את המסקנה כי הכל בעיני המתבונן (כלומר- בעיני השופט המתבונן). במרכז הפרשה עומדת עסקת מיזוג-משולש-הופכי בין חברת אקויטל, חברה ציבורית הנסחרת בבורסה בת"א, לבין חברת-בת שלה, י.ו.א.ל, שגם היא היתה באותה עת חברה ציבורית הנסחרת בת"א. המיזוג בוצע נוכח דרישות 'חוק הריכוזיות', שחייב את אקויטל "לקפל שכבה" בעץ החברות שלה. עסקת המיזוג בין שתי החברות כללה תשלום במזומן ובמניות של אקויטל לבעלי המניות ביואל. בעל מניות

אילון מאסק, האיש העשיר בעולם, הוא בעל השליטה בחברת טסלה, ברשת החברתית טוויטר (X), בחברת התעופה לחללSpaceX  וכעת הוא גם הפך להיות איש העסקים המקורב ביותר לנשיא-הנבחר (מחדש), דונלד טראמפ. עובדה שככל הנראה לא תזיק לעסקיו. ועם זאת, בזירה אחת הוא נכשל פעם אחר פעם, ולנו לא נותר אלא להנות למראה תבוסת החזק, העשיר והיהיר, אל מול בעלי המניות מהציבור. אני לא יודע אם הצדק אכן ניצח במקרה שאתאר מיד, אבל הנאה צרופה, יש גם יש. נתחיל תחילה עם רקע לפרשה: לפני שנה בדיוק, בחודש ינואר 2024, דחתה השופטת מקורמיק (McCormick) מבית המשפט הצ'נסלרי של

בחודש יולי 2024 עברה בקריאה ראשונה הצעת החוק הממשלתית (הצ"ח חוק תובענות ייצוגיות, תיקון מס' 16).  תכליתו המוצהרת של התיקון לחוק הוא -"לצמצם את השימוש לרעה בתובענות ייצוגיות", אלא שכפי שאציג ברשימה זו כוונות לחוד ומציאות לחוד. התוצר של משרד המשפטים אינו מוצלח, לשון המעטה, אף לא לשם המטרה שהוא עצמו ייעד לתיקון. עיקרי התיקונים לחוק הינם – מניעת תביעה ייצוגית נגד עסקים זעירים; הגבלת או מניעת תביעה ייצוגית כנגד רשויות המדינה והענקת שורה של הגנות מפליגות לרשויות המדינה באופן שימנע הלכה למעשה תביעה ייצוגית כנגדן או תהפוך אותן לבלתי כלכליות, כך שלא יהיה תמריץ

לא פעם אני נתקל בתביעה של לקוח (לעיתים תביעה ייצוגית ולעיתים תביעה אזרחית/מסחרית) בה הוא טוען כי נגרמה לו עוגמת נפש משמעותית בשל התנהלות הנתבע. לעיתים מדובר בשותף עסקי שרימה, הונה או קיפח. לעיתים מדובר בחברה שהשירות שנתנה היה מחפיר, מאוד "לא שירותי", וגרמה ללקוח לבזבוז זמן ולעוגמת נפש, כאשר נאלץ לפנות אליה פעמים רבות, לנהל תכתובות מתישות איתה או שיחות טלפון רבות למוקד הטלפוני (עם המתנה ארוכה, ניתוקים וכל רפרטואר ה-"שיחות שלנו מוקלטות לטובת שיפור איכות השירות"). ודוגמא אחרת לעוגמת נפש היא חברת תעופה שדחתה את שעת הטיסה פעם אחת או יותר וגרמה למשפחה

עשרות אנשים וחברות פועלים בישראל לשיווק השקעות בחו"ל, בין בנדל"ן ובין בשוק ההון. קשה להימלט בימים אלו מדיוור או פרסומת באינטרנט או ברשתות החברתיות של יועצים, משווקים ו"מומחים", אמיתיים או בעיני עצמם, הממליצים על השקעה כזו או אחרת בחו"ל. זהו תחום פרוץ למדי, שגבולות המותר והאסור בו אינם ברורים, לא לשחקנים הפועלים בו ולא לצרכנים/הלקוחות. לעיתים כלל לא ברור החוק הישראלי חל על הפעילות הזו. כמובן ששאלת הדין החל אינה שאלה אקדמית המעניינת רק עורכי דין משעממים (או משועממים). היא רלוונטית כאשר הלקוחות שוקלים לתבוע את היועצים או המשווקים, בגין הפסדיהם. אז מתעוררות ביתר שאת