מבחן 10,000 השעות ומה זה אומר על עולם העבודה של ימינו

שתפו את הכתבה

קבלו את העדכונים החמים שלי

קבלו את העדכונים החמים שלי

מבחן 10,000 השעות ומה זה אומר על עולם העבודה של ימינו

רבות נכתב בתקופה האחרונה על עולם העבודה שלאחר תקופת הקורונה. עם העבודה מהבית, המודל ההיברידי, ובעיקר- על הרצון של דור העובדים הצעיר לשמור על "שפיות" בעבודה, על איזון בין עבודה וחיי פנאי, ועוד.

גם במשרדי עורכי דין אין ספק שהדור הצעיר, דור ה- Y או ה- Z  , כלומר בני 20-30 מגדירים אחרת מאיתנו, המבוגרים מהם (בני ה- 40-50) את האיזון בין עבודה ומשפחה ומדגישים בצורה שלא נעשתה בעבר, את הצורך לשמור על גבולות. לא לאפשר לעבודה לחדור לעולם הפרטי של העובד, למנוע זליגה של משימות עבודה אל תוך חיי הערב והלילה של העובדים. במובן הזה נראה כי הדור הצעיר מגדיר לא רע את הצורך לשמור על איזון בין עבודה וחיי פנאי/משפחה. במקביל, תנאי השכר רק השתפרו בשנים האחרונות. במידה רבה הדבר קורה בשל השפעת הנורמות של עולם ההי טק המפנק, לעיתים בהגזמה (20 טעמים של גלידה…). פתאום גם משרדי עורכי דין, שמבקשים להתחרות על ליבם של עורכי הדין הצעירים, מציעים תנאים טובים מבעבר. החל בימים עבודה קצרים יותר פעם בשבוע כדי לאפשר גם לאבות לצאת מוקדם מהעבודה לאסוף את הילדים מהגן, וכלה בתנאי עבודה משופרים. גם השכר השתפר בשנים האחרונות למרות שעול העבודה לא עלה בהכרח באותה המידה.

 

אבל אני תוהה אם כל השינויים הללו לא מובילים לבינוניות מקצועית. כי בסופו של דבר, במקצועות רבים, מומחיות נצברת מעבודה רבה וקשה. עורך דין טוב הוא עורך דין שעבד הרבה שעות והתנסה בהרבה תיקים, קרא הרבה פסק דין, ניסח הרבה חוזים, הופיע בבתי משפט. באופן דומה, מנתח טוב הוא מנתח שעשה הרבה ניתוחים. ואין ספק שמנתח בגיל 40 שעשה 200 ניתוחים הוא מנתח מנוסה, וכנראה גם טוב יותר, מאשר מנתח שעשה רק 100 ניתחים באותה תקופת זמן.

השאלה הזו של איכות עבודה, מקצועיות ומומחיות בעולם שמקדש את איכות החיים ואת חיי הפנאי, התחדדה אצלי כאשר קראתי לאחרונה את הספר- Outliers מפרי עטו שלMalcolm Gladwell . בספר עוסק גלאדוול באנשים יוצאי דופן, החריגים, המיוחדים, במובן החיובי. הוא מנסה להתחקות אחר הגורמים שגרמו לביל גייטס להיות ביל גייטס. ואחרים כמותו.

בין היתר הוא מספר על מחקר פסיכולוגי שנערך בשנות ה- 90' על ידי הפסיכולוג אנדריאס אריקסון באקדמיה היוקרתית למוזיקה בברלין. המחקר בדק שלוש קבוצות של כנרים צעירים. קבוצה אחת – של כישרונות יוצאי דופן שצפויים להיות נגנים בינלאומיים. השניה- של כישרונות בולטים אך לא יהיו כוכבים. והשלישית- נגנים טובים שלא ייהפכו להיות נגנים מקצועיים, רובם כנראה יהיו מורים למוזיקה.

המחקר בדק ומצא כי מה שאיפיין את הטובים שבקבוצה הראשונה, של העילויים, היתה העובדה שהם התאמנו לפחות 10,000 שעות בטרם הפכו לכוכבים.

הסתבר שהטובים בקבוצה השניה התאמנו רק כ- 8,000 שעות, ואילו חברי הקבוצה השלישית של המורים למוזיקה, התאמנו רק כ- 4,000 שעות.

מחקרים דומים נעשו גם לגבי פסנתרנים וגם ספורטאים ובכולם התוצאה לדברי גלאדוול היתה דומה. גלאדוול טוען כי רק מי שמתאמן בצורה כה חריגה של 10,000 שעות, רק הוא יוכל באמת להצליח להיות לכוכב. זאת כמובן שמלכתחילה יש לו את הכשרון. (ההנחה היא שכולם מוכשרים, מה שמבדיל בין מי שמצליח באמת ובין מי שמסיים כמורה לפסנתר. מבלי לפגוע כמובן בכבודם של מורי הפסנתר) היא מידת ההשקעה שלהם בשלבי בניית הקריירה.

 

גלאדוול טוען כי מה שבולט במחקר של אריקסון בברלין, הוא שלמעשה אי אפשר למצוא כוכבים "טבעיים" שלא התאמנו בצורה קשה ושיטתית והגיעו לכ- 10,000 שעות אימון. או במילים אחרות- אין קיצורי דרך, וגם גאונים בתחומם צריכים להתאמן. ומה שמאפיין את מי שהגיע לעמדת "כוכב" היא לא העובדה שהוא התאמן יותר קשה מאחרים. אלא שהוא התאמן הרבה יותר קשה מאחרים.

דוגמא נוספת שמביא גלאדוול היא דווקא מתחום המוזיקה: להקת הביטלס הידועה.

הוא בדק את השנים שלפני פריצתם הגדולה של הביטלס (שלדעת רבים החלה לאחר הגעתם לארה"ב ב- 1964). בין השנים 1960 ל- 1964 הם נסעו מספר פעמים להמבורג שבגרמניה, שם הופיעו באופן אינטנסיבי במועדוני רוק, כל פעם ברצף של כמה ימים, וכל יום במשך כ-8 שעות.

גלאדוול טוען כי האלבום הגדול של הביטלס לדעת רבים, סרג'נט פפר ("האלבום הלבן") יצא לאור כ- 10 שנים לאחר שהוקמה הלהקה. ובעשר השנים האלה התאמנו חברי הביטלס ביחד יותר מ- 10,000 שעות.

עד לפריצתם הגדולה הם הופיעו ביחד כ- 1200 הופעות. זה יותר הופעות ממה שאמנים אחרים מופיעים בכל הקריירה שלהם.

מסקנתו של גלאדוול היא שאין כאן מקריות, וגם לא רק כשרון. אלא הרבה מאוד אימון והרבה מאוד עבודה קשה, לאורך זמן.

 

רק כדי לסבר את האוזן מה המשמעות של 10,000 שעות, נעשה את החישוב הבא: נניח שמדובר על 8 שנים של השקעה בלימוד פסנתר (מגיל 8 עד 16) זה אומר 5 שעות ביום, 5 ימים בשבוע, 52 שבועות בשנה, במשך 8 שנים רצופות (והממוצע הזה כולל מחלות, חופשות משפחתיות, תקופות של מבחנים בבית הספר וכד'), כך שבפועל זה אומר אפילו יותר שעות.

 

זה מזכיר לי סרט תעודה שראיתי בעבר על הגדול מכולם מייקל ג'ורדן (הוא הגדול מכולם, אל תנסו אפילו לטעון שהיה כדורסלן טוב ממנו, אי פעם) היה מקדים לאימונים כדי לזרוק לסל במשך שעות. הוא עבד ממש קשה למרות שהיה ברור תמיד שהוא כשרון ענק וכוכב על. הוא עבד קשה ולא הירפה. אם לא היה מתאמן כה קשה, ספק אם היה הופך לכדורסלן האייקוני שהפך להיות.

 

וזה מחזיר אותי לדור העבודה הנוכחי. אני תוהה (ורק ימים יגידו אם אני צודק) האם הגישה המקדשת את האיזון בין חיי פנאי ועבודה, ואשר תוחמת את ההשקעה בעבודה לשעות מוגבלות, גם מובילה לגישה המסתפקת בבינוניות מקצועית, או לפחות- באי-הצטיינות. "היה לי שיעור יוגה, אז לא סיימתי לבדוק את מה שהייתי צריך לבדוק". או – "קבעתי דייט, אז לא קראתי פעם נוספת את המסמך שהיינו אמורים להגיש, אז יצא שהיו בו כמה טעויות הגהה. לא נורא".

זו בדיוק הגישה המנוגדת לגישת המצוינות. של להיהרג כדי שהעבודה שלך תהיה מושלמת. ממש מושלמת. לא טובה, לא לא-רעה, לא בסדר. אלא מושלמת.

אני כמובן מודע לכך שיש גם מגבלות (למשל – אמהות עובדות, שיכולות להיות מבריקות, ופשוט לא יכולות לעבוד ללא גבול) ויש גם אנשים מבריקים, שבזמן קצר מסוגלים לעשות את מה שדורש אחרים שעות רבות. ובנוסף, יש לרשותנו כיום גם טכנולוגיה מפותחת שחוסכת לנו "עבודה שחורה" של פעם. 

ואגב, זה לגיטימי בהחלט להחליט מראש להסתפק בלהיות עובד טוב או אולי די-טוב, כדי להספיק לחיות טוב, לבלות, ליהנות מהחיים. כי המחיר של להיהפך ל'תותח', ל'כוכב', לעילוי במקצוע שלך, כרוך במחיר גבוה. לעיתים גבוה מאוד, והוא מחייב הקרבה וויתורים רבים

שתפו את הפוסט

7 תגובות

  1. קראתי וחייכתי
    העולם השתנה
    מה שהיה לא יחזור
    המילים עבודה קשה נהפכו להיות לעג
    וכמובן ש 10,000שעות עבודה קשה הפכו להיות משימה בלתי אפשרית… אנושית… כדאית… ראלית…

  2. יתכן שמה שמייתר את הצורך באוקינוס של "שעות אדם" כדי להיות Super/wonder man/women זו ההתמחות הספציפית שנדרשת כיום במרבית הענפים העיסקיים : תוכנה (מומחה בקוד מסוים) , פיננסים (גידור למשל) …
    מה גם שדור ילדינו הינם טכנולוגיים בשתי רמות מעלינו , כך שאימוץ מערכות תומכות למידה אצלהם זה ב nature.
    על כל פנים עיון מעניין בסוגיית "החיים" המלחיצים.

  3. אחלה פוסט.

    אימון בהחלט משפר ביצועים, אך בלי כישרון הוא לא יביא לגדולה.

    בזה פגום מחקרו של אריקסון והציטוט של גלאדוול, שבשל הסקסיות שלו (של המשפט) התקבל כעובדה בשיח הציבורי, כמו עוד כמה דברים דומים, מה שלא הוכח מחקרית, למיטב ידיעתי.

    אדמח לקרוא אחרת – nachumkatz@yahoo.com

    וכן, מי שמתאמן יותר יהיה טוב יותר, על זה אין ויכוח. תודה על הפוסט!

  4. נגעת בנושא מרתק חברתי שמקרין על כל מימדים רבים של חיינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רישום לניוזלטר

לקבלת עדכון על פוסט חדש

דילוג לתוכן