בהחלטה מקיפה ומעניינת שניתנה לאחרונה על ידי השופט רון סוקול בבית המשפט המחוזי בחיפה נסללה הדרך לניהול תביעה ייצוגית בגין מפגעי זיהום אוויר שיצרו לכאורה 30 מפעלים מזהמים במפרץ חיפה. מדובר בתביעה שהגישה עמותת אזרחים למען הסביבה ששמה לה למטרה לפעול לקידום איכות הסביבה (ת"צ (חי) 36568-07-19 עמותת אזרחים למען הסביבה נ' אלקון מרכז מיחזור ואח').

ההחלטה ניתנה בבקשת הנתבעות לסלק על הסף את התביעה הייצוגית, בקשה שנדחתה.

בהחלטה מנתח השופט סוקול את האינטרסים הציבוריים העומדים ביסוד התביעה הייצוגית בתחומי איכות הסביבה והמפגעים הסביבתיים וקובע כי בניגוד לטענת הנתבעות, אין כל מניעה להגיש תביעה ייצוגית לפיצוי כספי בשל מפגעים סביבתיים, וזאת לא רק מכח החוק למניעת מפגעים סביבתיים אלא גם מכח חוק תובענות ייצוגיות. אל תטעו, ההבדל אינו סמנטי או מינורי. משום שחוק תביעות ייצוגיות הוא שפותח את השער בפני תביעות כספיות בגין מפגעים סביבתיים, ואינו מסתפק רק במניעת או הפסקת המפגע, כפי שמאפשר החוק למניעת מפגעים. במובן זה, החלטת השופט סוקול, ככל שתיוותר על כנה (למיטב ידיעתנו לא הוגשה עליה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון) מבשרת מהפכה של ממש בתחום האכיפה הפרטית ביחס למפגעים סביבתיים, דוגמת המפגע הסביבתי הקשה והמתמשך במפרץ חיפה, שבגינו הוגשה התובענה הייצוגיות.

בהחלטה נקבע עוד כי תביעה ייצוגית בגין מפגע סביבתי אינה מוגבלת רק לעילות מכח חוק מפגעים סביבתיים, אלא יכולה להתבסס גם על עילות מדיני הנזיקין (רשלנות, למשל).

שאלה מרכזית נוספת שעמדה ביסוד בקשת הסילוק היתה האם ניתן להגיש בישראל תביעה ייצוגית בגין מה שמכונה "עוולה המונית" (Mass Tort), כלומר עוולה שגרמה נזק להרבה מאוד אנשים. עוולה המונית יכולה להיות משני סוגים: הסוג האחד – עוולה שנגרמה כתוצאה מאירוע בודד (Mass Accident), למשל, פיצוץ במפעל, שריפה, נזילה של צינור נפט וכד'; הסוג השני- מפגע מתמשך הגורם נזקים לאורך תקופה ממושכת, לעיתים שנים (Mass Exposure). לסוג זה משתייכים למשל – מפגעי זיהום אוויר באזור מסוים, סכנה כתוצאה ממבנים העשויים מחומרים מסוכנים (אסבסט), או זיהום מקורות מים על ידי מפעלים (כגון בנחל הקישון).

הסוג הראשון, של "תאונה המונית", שהינו למעשה ארוע בודד היוצר מפגע ונזק, קל יותר ל"עיכול משפטי". הסוג השני, של "חשיפה המונית", מסובך יותר בעיקר משום שיש קושי להצביע על הנפגעים המסוימים שסבלו ממפגע שנמשך חודשים או שנים, ובנוסף יש קושי ממשי להוכיח קשר סיבתי בין המפגע ובין הנזק שהוא גרם.

הנתבעות, כדרכם של נתבעים, ניסו לגייס כל טענה אפשרית על מנת לחסל את התביעה כבר בשלב המקדמי, ובין היתר ביקשו מבית המשפט לאמץ את הגישה המקובלת בארה"ב ביחס לתביעות בגין מפגעים סביבתיים, אשר דורשת מהתובע לעמוד בשני מבחנים, על מנת למנוע את סילוק התביעה על הסף. המבחן הראשון הוא "מבחן הדומיננטיות" (Predominance) המחייב את התובע לשכנע בית המשפט כי השאלות המשותפות עולות או 'מאפילות' על השאלות הפרטניות של כל אחד מחברי הקבוצה (איזה נזק נגרם לו, מתי, כתוצאה ממה וכד'); והמבחן השני- "מבחן היתרון" (Superiority) כלומר האם לניהול תביעה ייצוגית יש יתרון מובהק על פני דרכים חלופיות לבירור המחלוקת (למשל- בהשוואה לתביעות אישיות של הנפגעים, או לתביעה קבוצתית).

ביהמ"ש המחוזי קבע כי בניגוד לדין בארה"ב הקובע את שני המבחנים הללו, חוק תובענות ייצוגיות בישראל אינו מאמץ אותם אלא מסתפק בכך שיש שאלות עובדתיות ומשפטיות המשותפות לחברי הקבוצה, ושתביעה ייצוגית הינה הדרך היעילה וההוגנת לבירור המחלוקת. אין דרישה בישראל ל"דומיננטיות" ביחס לשאלות הפרטניות. וגם המבחן השני, של יתרון מובהק של ההליך הייצוגי, אינו נדרש לפי החוק בישראל ולכן נפסק כי אין לקרוא לתוכו תנאים שלא נכללו בחוק הישראלי.

השופט סוקול קובע כי חוק תובענות ייצוגיות דורש שביהמ"ש ישתכנע שהתביעה הייצוגית הינה הדרך "היעילה וההוגנת" להכרעה במחלוקת המסוימת, ודי בתנאי זה, המקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב, כדי להכריע אם לאשר את התביעה כייצוגית, אם לאו. אין צורך להוכיח כי לא ניתן לתבוע בהליך חלופי, כפי שנדרש בארה"ב.

זהו ללא ספק כיוון חיובי של בית משפט בישראל, שדוחה נסיונות של נתבעים ל"ייבא" לישראל תנאים נוספים, על אלו שכבר נקבעו בחקיקה ובפסיקה בישראל, בדרך לאישורה של תביעה ייצוגית. מאחר והדרך בפני התובע הייצוגי ממילא רצופה מכשולים וקשיים רבים, פסיקה שדוחה ניסיון להוסיף תנאים חדשים, שלא נזכרו בחוק בישראל, הינה פסיקה ראויה ומבורכת.

אחת הקביעות החשובות, שלא לומר- דרמטיות, בהחלטה היא זו הקובעת כי אין מניעה להגיש בישראל תביעה ייצוגית גם בגין הסוג השני שנזכר כאן (נזק סביבתי בגין חשיפה מתמשכת), עם כל הקשיים הכרוכים בכך (זיהוי הנפגעים והוכחת קשר סיבתי). זהו מקרה ראשון, למיטב ידיעתנו, בו הוגשה בישראל תביעה ייצוגית (להבדיל מתביעה קבוצתית, כפי שנעשה בענין הזיהום בנחל הקישון) בגין חשיפה מתמשכת למפגע סביבתי. וכפי שגם צוין בהחלטה, אין עדיין פסיקה כלל בנושא זה בישראל. יש לזכור כי ההחלטה המדוברת אינה מכריעה אם לקבל את בקשת האישור אם לאו, אלא רק דוחה את בקשת הנתבעות לסלק על הסף את התביעה. אין פירוש הדבר כי התביעה הייצוגית תצלח את כל המכשולים הרבים העומדים בדרכה.

ועם זאת זהו איתות ראשון מסוגו, ועל כן – חשוב מאוד, על נכונות בית המשפט בישראל לנהל תביעה ייצוגית בגין מפגע סביבתי מתמשך, ויותר מכך - לדון בתביעה לפיצוי כספי לקבוצת הנפגעים (תושבי מפרץ חיפה והאזור). חשוב לציין כי עד היום לא נרשמו הצלחות רבות בנסיונות לביצוע אכיפה פרטית בתחום דיני איכות הסביבה. התביעה בגין זיהום מי הקישון למשל נכשלה, וכיום מתנהלות מספר תביעות ייצוגיות בגין ארועי זיהום שונים, שעדיין תלויות ועומדות. חריג בענין זה היתה התביעה הייצוגית בענין הזיהום שנגרם מצינור קצ"א בעברונה (ת"צ (מחוזי ב"ש) 49319-12-14 צדוק לוי פירסק נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ)‏‏ שהסתיימה בפשרה יפה. ימים יגידו אם החלטה זו הדוחה בקשת סילוק של התביעה הייצוגית בקשר לזיהום האוויר במפרץ חיפה, תסמן פתיחת דף חדש באכיפה פרטית של דיני איכות הסביבה בישראל.