מה היקף אחריותו של רואה חשבון מבקר להתמוטטותה של חברה שהוא ביקר אותה? שאלה חשובה ומורכבת זו התעוררה במלוא עוזה בפרשת חברת אגרקסקו, חברה ממשלתית שקרסה בשנת 2011. יתכן שלא נאמרה המילה האחרונה בנושא זה שכן יתכן מאוד שהתובעים, מפרקי אגרקסקו, עוה"ד ד"ר שלמה נס ואלי שפלר, יערערו לבית המשפט העליון על פסק דינו של השופט מגן אלטוביה בבית המשפט המחוזי בת"א (המחלקה הכלכלית), אשר ניתן לאחרונה (פברואר 2026) בת.א. 51721-03-20 שלמה נס ואח' נ' קוסט פורר גבאי, ואשר דחה את תביעת המפרקים כנגד רואי החשבון המבקרים של החברה, משרד רו"ח קוסט פורר (כיום –

אחת הסוגיות הנפיצות ומעוררות המחלוקת ביותר סביב תביעות ייצוגיות היא סוגיית הוצאות המשפט שנכון לחייב תובע ייצוגי, שבקשת האישור שלו נדחתה. כמובן שכל אחד יחזיק בעמדה לפי הפוזיציה שלו: התובעים יטענו כי התובע הייצוגי הטיפוסי הוא הלקוח הקטן, שהנזק האישי שלו קטן ולכן אין להחמיר איתו. מה עוד שלתביעות הייצוגיות, ציניות בצד, יש ערך צרכני וציבורי מהמעלה הראשונה, שגם בית המשפט העליון, ועימו- בתי המשפט המחוזיים, כבר הדגישו והרימו על נס בהחלטות רבות. התביעה הייצוגית היא אכיפה פרטית במיטבה, שכאשר היא נעשית בצורה מקצועית ונכונה, אכן מביאה ערך חברתי וציבורי רב. ולכן אין מקום להחמיר

במסגרת עבודתי פונים אלי, ומדי פעם אני גם מייצג, משקיעים שהשקיעו במה שמכונה, בשפה המכובסת והיפה- "השקעות אלטרנטיביות". למה הכוונה? להשקעות שלא בשוק ההון או בנדל"ן, כלומר – לא השקעה ישירה בשוק ההון או בשוק הנדל"ן (אם כי פעמים רבות- השקעה עקיפה בשווקים אלו). ההשקעה האלטרנטיבית מתבצעת באמצעות כל מיני חברות ללא כל עבר של עסקאות או פעילות קודמת, שהוקמו על ידי יזמים עלומי-שם, אף הם בדרך כלל אלמונים בתחום ההשקעות וללא ניסיון מוכח בניהול השקעות. מאחורי יזמים אלו לרוב אין הון עצמי משמעותי, וכאמור- גם אין להם ניסיון מוכח רלוונטי. מלבד – כמובן –

בחודש ספטמבר כתבתי כאן על החלטה שניתנה על ידי השופטת יסכה רוטנברג מביהמ"ש המחוזי מרכז בענין ת"צ 28974-10-20 פירט נ' Monsanto Company ואח' במסגרתה היא הורתה על סילוק על הסף של בקשה לאישור תביעה ייצוגית בנימוק כי התביעה ממומנת על ידי חברה פרטית למימון הליכים משפטיים, וכי הדבר אינו מותר על פי הדין ופסול בתביעות ייצוגיות. לא חסכתי מילות ביקורת מהחלטה זו, אותה אני מוצא כשגויה, בכל הכבוד. ידוע לי שעל פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שטרם נדון. בינתיים, שמחתי לגלות החלטה הפוכה בדיוק שניתנה אך לאחרונה (חודש דצמבר 2025) על ידי השופטת

אדם מעביר לבתו הבגירה מיליון ש"ח ואומר לה לרכוש מניות בהנפקה של החברה בה הוא בעל השליטה ויו"ר הדירקטוריון שלה, והיא אכן רוכשת. במקביל, אותו אדם רוכש בחשבון של אחיו מניות בסך של 1.6 מיליון ₪ באותה הנפקה. האם במצב כזה, המניות שנרכשו ייחשבו כחלק ממניותיו של בעל השליטה שיזם את המהלך? נדמה לי שהתשובה הטבעית תהיה בחיוב, אך מסתבר שמחלוקת משפטית התגלעה בין ועדת האכיפה המינהלית (שהוקמה מכח חוק ניירות ערך) והשיבה בחיוב על השאלה, ובין שופטת בית המשפט הכלכלי, סיגל יעקבי, שהשיבה בשלילה וקיבלה את ערעור בעל השליטה. לא יזיק להכיר קודם את

יש משפט ידוע שאומר שאין לך הזדמנות שניה לעשות רושם ראשוני (באנגלית זה כמובן זה נשמע טוב יותר- No second chance to make first impression”") וגם בעולם התביעות הייצוגיות יש לתובע הייצוגי רק הזדמנות אחת. ניסיון של תובע שני לתבוע בגין אותו ענין שבגינו כבר הוגשה תביעה קודמת, בדרך כלל ייפסל, גם אם ינסה התובע השני, המאוחר, לנסות לייחד ולבדל את עצמו מהתובע הראשון. פסק דין שניתן לאחרונה בעניינה של החברה הבורסאית ייצוא (ת"צ 56923-10-20 יעקב בנימין השקעות ואחזקות בע"מ נ' ייצוא חברה להשקעות בע"מ), ממחיש היטב את הכלל הזה, אך מציף גם בעייתיות בהקשר

לפני כחודשיים (אפריל 2025) אישר השופט קובי שרביט בביהמ"ש המחוזי בתל אביב (המחלקה הכלכלית), הגשת תביעה נגזרת בענין חברת אאורה (ענין דה לנגה נ' אטרקצ'י) כנגד בעל השליטה, יעקב אטרקצ'י, ושתי חברות בנות של החברה, בגין עסקת מקרקרעין שביצע אטרקצ'י. הנושא של ניצול הזדמנות עסקית עולה תדירות בפסיקה הכלכלית בקשר לפעילותם של בעלי שליטה בחברות בורסאיות, אשר מנצלים, לפי הטענה, הזדמנות עסקית שהיתה אמורה להיות של החברה הציבורית שבשליטתם, לטובתם האישית. כבר כתבתי כאן לא אחת על נושא מעניין ומורכב זה, שמעסיק אותי גם במסגרת עבודתי השוטפת. אבקש לנצל את ההזדמנות ולדון בהיבט מעניין של

רשות לניירות ערך אינה מחבבת שלדים בורסאיים. יש בהם פוטנציאל לממשל תאגידי חסר ובעייתי והם מעוררים חשש מפגיעה בציבור המשקיעים. לאור זאת הרשות אינה מתלהבת מהכנסת פעילות לתוך "שלד בורסאי" כדרך לעקוף את הצורך ברישום למסחר באמצעות תשקיף ועמידה בכללי הרישום למסחר של חברה חדשה. לאור זאת, כאשר היא מתרשמת שחברה נעדרת כל פעילות עסקית, היא עושה שימוש בסמכותה לפי החוק, ומורה על העברת שלדים בורסאיים ל"רשימת השימור", היא הרשימה בבורסה של החברות הנמצאות בסכנת מחיקה מהבורסה. חברות המצויות ברשימת השימור הן כאלו שאינן עומדות בכללי המינימום של אחד משלושת הפרמטרים הבאים: שווי החזקות ציבור,

יש דינמיקה של גלי הדף לפרשות כלכליות ומשפטיות בולטות, וגל כזה מורגש כזה בעטייה של אחת הקריסות היותר-ידועות של חברות אג"ח זרות, חברת אול-יר, All Year Holdings. ברקע פרשת אול איר, מנסה כיום רשות ני"ע – באיחור ובצורה חלקית – להגביל את פעילותם של יועצי ההנפקות, על רקע פעילותם של היועצים שליוו את חברת אול-יר. מתבקש מעט רקע על הפרשה. חברת אול-יר, נזכיר, היתה אחת מחברות האג"ח הזרות הבולטות שגייסו סכומי עתק ממשקיעים בישראל שחשבו שזה רעיון מצוין לתת הלוואה (אג"ח = הלוואה) לחברה זרה, שרשומה במקלט מס (במקרה הזה- איי הבתולה הבריטיים (BVI)), שבעל

בחודש מרץ 2019 פשטו חוקרי רשות התחרות על משרדי אלקטרה בע"מ, חברה ציבורית בורסאית, אספו מסמכים וחקרו את עובדיה בחשד לעבירות על חוק התחרות. החברה דיווחה על כך בדיווח מיידי לבורסה, והארוע פורסם בהרחבה בכלי התקשורת. כעבור שנתיים, במרץ 2021, הגישה רשות התחרות כתב אישום כנגד החברה, חברה בת שלה ושישה נושאי משרה ועובדים בחברות בגין חלקם בפרשה שזכתה לכינוי 'קרטל המעליות'. התיק עודנו מתנהל. החברה דיווחה בדיווח מיידי לבורסה על הגשת כתב האישום, הדבר פורסם בכלי התקשורת, ושערי מניית החברה ירדו בחדות. עקב כך הגיש בעל מניות מהציבור באלקטרה בקשה לאישור תביעה כייצוגית כנגד

פותח בן אדם את העיתון (טוב, היום את הנייד לגלוש באינטרנט) וקורא שרשות התחרות החליטה להטיל עיצום כספי על חברה בשל הפרות של הוראות הדין. הוא ממהר לפנות לעורך דין והם מגישים כבר למחרת היום בקשה לגילוי מסמכים לפני תביעה נגזרת. האם עצם ההחלטה הזו של רשות התחרות, ללא כל ראיה נוספת, יכולה להספיק כדי להצדיק היענות של בית המשפט לבקשת גילוי מסמכים לפני הגשת תביעה נגזרת, בהתאם לסעיף 198א. לחוק החברות? בשאלה זו, הרלוונטית לכל העוסקים בעולם התאגידי בכלל, ובתביעות נגזרות בפרט, דן ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (המחלקה הכלכלית) (השופטת חנה פלינר) בחודש שעבר

פסק דין שניתן לאחרונה במחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי בתל אביב בענין חברת אקויטל (צוף ואקויטל נ' דניאל כהן) מאיר את מורכבותו של המונח "ענין אישי", ומחזק שוב את המסקנה כי הכל בעיני המתבונן (כלומר- בעיני השופט המתבונן). במרכז הפרשה עומדת עסקת מיזוג-משולש-הופכי בין חברת אקויטל, חברה ציבורית הנסחרת בבורסה בת"א, לבין חברת-בת שלה, י.ו.א.ל, שגם היא היתה באותה עת חברה ציבורית הנסחרת בת"א. המיזוג בוצע נוכח דרישות 'חוק הריכוזיות', שחייב את אקויטל "לקפל שכבה" בעץ החברות שלה. עסקת המיזוג בין שתי החברות כללה תשלום במזומן ובמניות של אקויטל לבעלי המניות ביואל. בעל מניות