רפורמת הבנקאות הפתוחה ומה שאין בה

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

קבלו את העדכונים החמים שלי

קבלו את העדכונים החמים שלי

רפורמת הבנקאות הפתוחה ומה שאין בה

בקול תרועה גדולה יצא בנק ישראל לפני מספר חודשים ברפורמת הבנקאות הפתוחה שלפיה יוכל לקוח לעבור מבנק לבנק בקלות רבה יותר מבעבר. בנוסף, הרפורמה אמורה לפתוח את שוק הבנקאות לתחרות שכן היא תאפשר לגופים חוץ-בנקאיים, כגון חברות אשראי חוץ בנקאי או חברות פינטק, לקבל – כפוף להסכמת הלקוח כמובן- מידע על חשבונותיו בבנק בו הוא פועל, על מנת שיוכלו להעניק לו הצעה מתחרה טובה יותר.

זוהי אכן רפורמה חשובה מאוד שכן היא אמורה לאפשר ניוד ומעבר של לקוחות בין בנקים שונים. עד היום, מעבר של לקוח מבנק אחד למשנהו נחשב אירוע דרמטי ונדיר, קשה לביצוע באופן יחסית מבחינה מנהלתית. מכח הרפורמה יוכל לקוח לעבור מבנק אחד למשנהו באופן מקוון, כלומר באמצעות האינטרנט ומבלי להידרש להגיע פיזית לסניף הבנק אליו הוא רוצה לעבור. והכל- ללא עלות.

הרפורמה הזו ממש מצוינת. הבעיה היחידה בה היא מה שאין בה: היא אינה מטפלת בכל מה שבאמת דורש טיפול במערכת הבנקאית. אמנם נכון שמעבר לקוחות בין בנקים הוא שינוי חשוב שנועד להיטיב עם ציבור הלקוחות, לעודד תחרות ולהכניס למגרש גם שחקנים חוץ-בנקאיים.

אבל שתי רעות-חולות של מערכת הבנקאות נותרות ללא טיפול, כאשר בנק ישראל, הרגולטור, כלל אינו מנסה להתמודד איתן ולטפל בהן: האחת – העמלות, והשניה – סגירת הסניפים.

ארצה להתעכב על שתי בעיות אלו, שבנק ישראל כלל אינו מטפל בהן (ואם מטפל, הוא עושה זאת ללא הצלחה יתרה).

הבעיה הגדולה והעיקרית במערכת הבנקאית היא עמלות הבנקים הרבות במספר, והמוגזמות בעלותן. לקוחות בנקים בישראל מחויבים בגין שורה ארוכה מאוד של עמלות, חלקן מתומחר בהגזמה פרועה, שאינו עומד בשום אמת-מידה סבירה ביחס לטרחה ולעלויות הכרוכות בביצוע אותם שירותים.

לפני מספר שנים פירסם בנק ישראל את כוונתו לצמצם את מספר העמלות ולהגביל את סכומן. הבעיה היא שהצמצום היה חלקי בלבד ולא מספיק. באחד התיקים שאני מנהל כיום נדרשתי ללמוד את תעריפון בנק ישראל לגבי עמלות הבנקים וגם את התעריפון של אחד הבנקים המסחריים המעורב בתביעה. על תעריפונים אלו ייאמר כי זה תענוג קטן מאוד לנסות לקרוא או להבין אותן. נדרש מוח חריף במיוחד על מנת להבין את המבנה המורכב של התעריפון, את ההפניה מסעיף אחד למשנהו ולהבין את "כוונת המשורר". רב הנסתר על הגלוי בתעריפון הבנק. אתם מוזמנים לעיין ב- 28 עמודי התעריפון. בהצלחה.

התעריפון כתוב בשפה לא ברורה ורק יודעי חן מלומדים בקריאת שפה משפטית-בנקאית, יוכלו להתמודד עם הכתוב ולהבין מה מותר לבנק לגבות מהלקוח.

אם היה הרגולטור מעוניין ליידע באמת את הציבור אודות זכויותיו, היה התעריפון מנוסח בשפת בני אדם, באופן פשוט וברור. ברור גם שידם של הגורמים המפוקחים (הבנקים) היתה עמוק מאוד בכל תהליך הניסוח שניסח הרגולטור.

רשימת העמלות המוזרות ותמוהות שבנק ישראל התיר לבנקים ארוכה ומקוממת. היא כוללת בין היתר – דמי שמירה של נייר ערך (שמירה עם שומר מאובטח?); חיוב על פי הרשאה לחיוב חשבון או הוראת קבע (איזו עלות כרוכה בביצוע ממוחשב של הוראת קבע?); עמלת אי ביצוע של פעולה בניירות ערך. למשל, נתתם הוראת קניה או מכירה למניה שלא בוצעה, בשל שער גבוה או נמוך מדי שנתתם. תחויבו בעמלה. מדוע? ככה. איזו עלות אמיתית כרוכה בכך? לא ברור (אגב, בתי ההשקעות המתחרים בבנקים על פעילות בניירות ערך, אינם גובים עמלה תמוהה זו.

ושיא האבסורד הוא העמלות השונות בגין משיכה מכספומט קרוב או רחוק: מדובר בעמלה יצירתית במיוחד, שבוודאי נדרשו שורה של יועצים יצירתיים של הבנקים כדי להנדס אותה, וקיבלו את ברכת הרגולטור: הידעתם שמשיכת מזומן מכספומט הצמוד לסניף של הבנק עימו אתם עובדים (או צמוד לסניף המוגדר כ"דרוש" לפי בנק ישראל, ואין הרבה כאלה) תעלה לכם רק 1.9 שח בגין המשיכה. ואולם אם משכתם בסניף המרוחק ביותר מ- 500 מטר מסניף הבנק שלכם תשלמו פי 2-3, כלומר בין 5 ל- 6.5 ₪ למשיכה?  למה? ככה. כי זה מה שהבנקים רצו ומה שבנק ישראל, נכנע והסכים (אגב, עלות משיכה בכספומטים פרטיים גבוהה עוד יותר, אך זאת משום שהללו אינם מפוקחים על ידי בנק ישראל).

הבעיה השניה היא שבנק ישראל (והפיקוח על הבנקים, הפועל מטעמו) איפשרו ומאפשרים לבנקים לצמצם בשנים האחרונות באופן דרמטי את מספר הסניפים, ובכך לפגוע בצורה קשה בציבור הלקוחות, ובמיוחד בציבור המבוגר המתקשה להתרגל לפעול רק מול אפליקציות ומחשבים, ללא "מגע אנושי". לפי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת (בדו"ח על הכספומטים שפורסם בחודש פברואר 2021) היו בשנת 2019 1,044 סניפי בנקים בישראל, בעוד שבשנת 2012 היו 1,183 סניפים, ירידה של כ- 12%. חשוב להדגיש כי בשנים 2006-2019 גדלה אוכלוסיית המדינה ב-26% כך שברור שבאופן יחסי הצטמצם מאוד מספר הסניפים לנפש.

כבר כתבתי בפוסט קודם כאן על חולשת הרגולטורים בישראל ("רגולטורים עשויים פלסטלינה", מחודש מאי השנה).

חולשת הפיקוח על הבנקים בסוגיית העמלות ובסוגיית סגירת הסניפים בולטת במיוחד. אגב, אבל כל מי שעוסק בתחום הבנקאות נחשף במהירות ליחסים הקרובים הקיימים בין הגורמים השונים בפיקוח על הבנקים (הוא הרגולטור) לבין הגורמים המפוקחים (הבנקים). הסימביוזה שם רבה ואינטימית. היכרות רבה, קשרי עבודה הדוקים של שנים, כולם מתנקזים לכך שהפיקוח על הבנקים הוא הרבה דברים, אבל בוודאי לא רגולטור חזק. נהפוך הוא. נדמה כי המפקח על הבנקים רואה את עצמו כפקיד, שעיקר תפקידו – בעיני עצמו – הוא לא להרגיז אף אחד, בטרם יסיים את כהונתו ויוכל לעבור לכהן כמנהל בכיר או כדירקטור בתאגיד גדול, לרוב – בתחומי הבנקאות או הביטוח או שוק ההון. "דלתות מסתובבות" קוראים לזה.

בנק ישראל מתיר לבנקים המסחריים לגבות מהלקוחות עמלות רבות ובעלות גבוהה בגין שורה מאוד ארוכה של שירותים, שרובם כלל אינו כרוך בטירחה או בעלות של ממש. בוודאי בולט הדבר כאשר מנגד, מצמצמים הבנקים עלויות באמצעות סגירה מסיבית של סניפים, כך שגם עלויות כח האדם יורדות מאוד. ואז נשאלת השאלה- מדוע במקביל לא מופחתות העמלות המוטלות על הלקוחות.

הגיעה העת שהרגולטור בתחום הבנקאות יעז לטפל בבעיות האמיתיות שמטרידות את לקוחות הבנקים. אם יצליח בכך (למשל, באמצעות הקטנת העמלות) הוא גם יסייע בהורדת יוקר המחיה.

שתפו את הפוסט

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רישום לניוזלטר

לקבלת עדכון על פוסט חדש

דילוג לתוכן