"מילה זו מילה"

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

קבלו את העדכונים החמים שלי

קבלו את העדכונים החמים שלי

"מילה זו מילה"

כמה פעמים שמעתם את המשפט – "אצלי, מילה זו מילה" ?  המשפט הנפוץ הזה, בהטיותיו השונות (ולעיתים על דרך השלילה ("אין לו מילה, לאיש הזה") בא לבטא את הדעה שפעם, בניגוד להיום, היתה חשיבות להבטחה של אדם, למילתו (איני יודע אם הדעה הזו אכן משקפת את האמת או שמא היא מבוססת על נטייתינו הטבעית לצבוע את העבר בצבעים מחמיאים). בכל מקרה, נהוג לחשוב שבעבר, אם אדם הבטיח לך משהו, גם אם בעל פה, הוא ימלא את ההתחייבות, אף אם היא לא עוגנה בכתב.

ברבות השנים, ועם ריבוי המקרים בהם אנשים לא כיבדו את שהבטיחו בעל פה, התקבעה ההכרה כי אם רוצים להעניק תוקף לדברים, חובה לחתום על חוזה בכתב. למעשה, יש תחומים בהם ללא חוזה כתוב וחתום, אין תוקף לדברים, למשל בעסקאות מקרקעין. אבל למעשה, לפי יסודות דיני החוזים, שאולי כבר נשכחו, לא בהכרח נדרש מסמך בכתב כדי לגבש הסכמה וכדי לחייב את שני הצדדים לכבד את מילתם.

פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון (ע"א 4933/17 מרדכי גרין (איבגי) נ' אריה פרידמן ) ואישר פסק דין של ביהמ"ש המחוזי, מחזיר אותנו למושכלות יסוד, כאשר נתן תוקף להסכמה בלחיצת יד של שני אנשי עסקים, מבלי שנחתם ביניהם כל חוזה מחייב בכתב.

 אתעכב בקצרה על העובדות, כי כמו תמיד, הן חשובות.

אריה ומרדכי הם יזמי נדלן שהיו מיודדים באותה עת. באחד הימים סיפר מרדכי לאריה כי הוא מנהל משא ומתן לרכישת מגרש באילת, עליו בית ישן שהוא מתכוון להרוס ולבנות בנין חדש תחתיו. הוא ביקש להתייעץ עם אריה כיצד להפיק את המירב מזכויות הבניה. בפגישה שניה שנערכה בין הצדדים העלה אריה באוזני מרדכי רעיון חדשני למיקסום זכויות הבניה בעלות נמוכה, והם הסכימו ששניהם יתחלקו שווה בשווה ברווחים שיתקבלו כתוצאה מהגדלת זכויות הבניה בנכס. לאחר שלחצו ידיים, חשף אריה בפני מרדכי את הרעיון החדשני שלו להשבחת הנכס.

חוזה בכתב לא נחתם, משום שמרדכי דחה את אריה ב'לך ושוב', ונמנע מלחתום על חוזה, אף שהוחלפו ביניהם טיוטות. במהלך המשא והמתן הסכים אריה להקטין את חלקו ממחצית מהרווחים לשליש בלבד, ובכל זאת מרדכי לא חתם עימו על חוזה.

לימים סחר מרדכי במגרש ומכר אותו לצד שלישי אך נשאר שותף בנכס, וגם אריה מכר את זכויות הפוטנציאליות בעיסקה.

אריה תבע את מרדכי על הפרת ההסכמות, ותבע לקבל את חלקו ברווחי הפרויקט ומרדכי מצידו טען כי לא נחתם חוזה מחייב ועל כן אין בסיס לתביעה (היו עובדות רבות נוספות וגם טענות ומחלוקות רבות אחרות, אך נתעלם מהן ונתמקד בנושא אי חתימת החוזה, ומשמעותו).

בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט מגן אלטוביה) קיבל את תביעתו של אריה, ויתרה מכך-  פסק כי הוא זכאי למחצית מהרווח שצמח למרדכי כתוצאה מניצול הרעיון החדשני של אריה לשיפור זכויות הבניה בנכס.  

המחלוקת (שכאמור התרחבה לדרישות נוספות של שני הצדדים זה מזה, שלא נתעכב עליהן) הגיעה לבית המשפט העליון כאשר שני הצדדים ערערו על פסק הדין המחוזי, שאמנם קיבל בעיקרה את תביעת אריה, אך לא במלואה.

בית המשפט העליון, מפי השופט עופר גרוסקופף, קבע כי אכן נכרת חוזה מחייב בין הצדדים, אף שלא נחתם כל חוזה בכתב. הוא קבע, ואימץ בכך את קביעת המחוזי, כי התקיימו שני היסודות הבסיסיים לכריתת חוזה: גמירות דעת ומסוימות. גמירות דעת, משמע שני הצדדים ביטאו בשיחותיהם, בחילופי מיילים וסמס רבים כי הם מתכוונים לשתף פעולה במיקסום זכויות הבניה בנכס, וכי כנגד הסיוע של אריה למרדכי באותו רעיון חדשני לשיפור זכויות הבניה בנכס, יהיה זכאי אריה ליהנות מהרווח שיווצר למרדכי.

נבהיר שיסוד ה"מסוימות" מתבטא בכך שהצדדים פירטו והסכימו את עיקרי העיסקה, כך שהיא היתה מוגדרת ו"מסוימת".

באשר למסוימות פסק בית המשפט העליון, בדומה למחוזי, כי היתה די מסוימות בין הצדדים כדי לקבוע שנכרת חוזה בלחיצת יד, במובן זה שהם הסכימו על עיקרי הדברים, גם אם היו חילוקי דעות ביניהם האם הם הסכימו על מחצית או על שליש (ולשיטת מרדכי- לא הסכימו כלל). ביהמ"ש העליון קבע כי ברבות השנים פחתה חשיבותו של יסוד המסוימות הנדרש לצורך הוכחת כריתת חוזה, וכי היסוד הראשון, של גמירות דעת (כלומר של רצון הצדדים) הוא היסוד החשוב. וכאשר הוא מתקיים, יגלה בית המשפט גמישות בפירוש ובזיהוי ה"מסוימות".

עם זאת, ביהמ"ש העליון פסק בניגוד למחוזי, כי אריה זכאי לשליש בלבד, ולא למחצית מהרווחים על השבחת הנכס, שכן בטיוטה האחרונה שהוחלפה בין הצדדים, כבר הסכים אריה להקטין את חלקו לשליש, לפי דרישת מרדכי.

בחירתו של ביהמ"ש העליון להחמיר עם אריה, התובע, מעלה שאלה האם בנסיבות הענין, בהן הצד השני (מרדכי)  הפר את ההסכמה ולא כיבד אותה, ואילץ את הצד הנפגע לתבוע ולנהל הליכי משפט מורכבים וממושכים בשתי ערכאות, נכון והוגן לקבע דווקא את הצד הנפגע (אריה) בהסכמה שהוא נתן במהלך המו"מ (להקטין את חלקו ממחצית לשליש), כאשר הסכמה ונכונות זו כלל לא כובדו על ידי הצד השני. האם לא נכון (וצודק יותר, סליחה על המילה הגסה) לפסוק לצד הנפגע (אריה) פיצוי על הצד הגבוה ולא הנמוך. האם לא נכון לשדר בכך מסר, לעתיד לבוא, לכל מי שלוחץ יד וסבור שלא יהיה חייב לכבד את התחייבותו, כי יהיה מחיר להפרת ההסכמה ?

ולמרות ההסתייגות הקטנה הזו, מרענן לראות שגם בעידן בו כבר הורגלנו שחייבים לחתום על כל מסמך, אחרת לא יהיה תוקף להסכמה, ניתן להתקשר ולסכם על עיסקה גם בלחיצת יד בלבד, כמו פעם, כש"מילה היתה מילה".

שתפו את הפוסט

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

2 תגובות

  1. זה מעודד לראות שהסכמים מכובדים ללא קשר אם סוכמו בע"פ או נחתמו בכתב
    לאחרונה קראתי שגם הסכמים שנחתמו בין בעל ואישה קודם לנישואים נמצאו חסרי תוקף בבית משפט באמתלות שונות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רישום לניוזלטר

לקבלת עדכון על פוסט חדש

דילוג לתוכן