מה שחסר כאן זה קצת ניהול

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

קבלו את העדכונים החמים שלי

קבלו את העדכונים החמים שלי

מה שחסר כאן זה קצת ניהול

בית המשפט העליון עמוס מאוד. עמוס מדי. בבית המשפט העליון מכהנים 15 שופטים ושופטות ואם לשפוט לפי מספר ההחלטות ופסקי הדין המתפרסמים באתר של בית המשפט, העומס עליהם רב ביותר. כשמדובר בשופטים הבכירים ביותר של המדינה, ברור כי זה מעיד על בעיה. איך פותרים אותה? איך מורידים את העומס? ובכן התשובה לכך נעוצה במילה אחת, ניהול. או שתיים – ניהול נכון.

אם תבדקו באתר בית המשפט העליון תראו שבכל יום ממוצע ניתנים בערך 30-40 החלטות ופסקי דין, ובשבוע ממוצע – מעל 200. זה המון. כשצוללים לפרטים רואים שחלק ניכר מההחלטות הן מינהליות, וחלק גם טכניות, שאין שום סיבה בעולם שמיטב השופטים במדינה יעסקו בהן.

למשל – שופטי העליון דנים בבקשות רשות ערעור על כל החלטה דיונית של שופטי בית המשפט המחוזי בכל רחבי הארץ. זה המון בקשות רשות ערעור (בקיצור -בר"ע) בקשר לאלפי החלטות דיוניות, שחלקן יכולות להיות סירוב (או הסכמה) של שופט מחוזי למחוק כתבי טענות, לגלות מסמכים, להתיר עיון בתיק, ועוד ועוד.

הלאה: שופטי העליון דנים בבקשות להעביר תיק ממחוז אחד לשני. החלטה שהיא מינהלית וטכנית, אם כי כמובן שאינה לא-חשובה.

רוצים עוד? שופטי העליון נדרשים להכריע בבקשות לעיכוב ביצוע החלטות או פסקי דין של בית המשפט המחוזי, בעניינים רבים ושונים. וגם בבקשות רשות ערעור על החלטות בענין סעדים זמניים (עיקולים, צווי מניעה וכד'). לא סיימנו- העליון יכריע גם בערר על החלטות מעצר של בית המשפט המחוזי (וכידוע שני הצדדים יכולים להגיש ערר- החשוד, במקרה בו האריכו מעצר, והפרקליטות, במקרה בו לא האריכו), כלומר פוטנציאל העררים הוא עצום. מדובר על אלפי בקשות ועתירות וערעורים שחלק ניכר מהם טכני, מינהלי. כולם חשובים כמובן, אם כי לא בטוח ששופטי העליון הם היחידים המסוגלים להכריע בהם.

שופטי העליון נדרשים למשל לדון ולהכריע בבקשות רשות ערעור על החלטות של בית המשפט המחוזי ביחס להחלטות של שופטי בית משפט השלום, לעיתים – תביעות קטנות. במילים אחרות, שופט של בית משפט השלום פוסק בתביעה על סך 15,000 ₪ שהוגשה לו בשבתו בבתי משפט לתביעות קטנות. הצד שהתאכזב מההחלטה מערער לבית המשפט המחוזי. צד שלא יהיה מרוצה מהחלטת המחוזי עשוי להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. כלומר, שופט מהטובים של מדינת ישראל יצטרך לדון בתביעה על סך 15,000 ש"ח ולהכריע האם בקשת רשות הערעור מוצדקת והאם יש מקום שבית המשפט העליון, בהרכב דן יחיד או הרכב של שלושה שופטים, ידון ויכריע בנושא.

אין דרך לומר זאת אלא שזה בזבוז זמן משווע וניהול לא מאוד מוצלח של זמן השופטים העליונים. מדוע שלא תתוקן החקיקה כך ששופט עמית בבית המשפט המחוזי או העליון, ידונו בבר"ע שכזו, ובכך יוריד את העומס מהשופטים המכהנים ?

ניהול נכון (המחייב כמובן תיקון חקיקה ותקנות) היה קובע למשל שבחלק ניכר מהבקשות והעתירות הללו ידון שופט עמית, אחד או יותר, שיתמנו לבית המשפט העליון. מהו שופט עמית? שופט שפורש לפנסיה, וכוחו עוד במותניו, ויכול לתפקד ולסייע בהקטנת העומס על השופטים המכהנים. (אני כותב בלשון זכר למען הנוחות. ברור שהכל חל גם על שופטות). כיום נעשה שימוש בשופטים עמיתים בבתי המשפט המחוזיים ואין סיבה שלא למנות 2-3 שופטים עמיתים גם בבית המשפט העליון שידונו בכל אותם נושאים, שהם אינם בסמכות רשם של בית המשפט העליון (שהינו בדרג של שופט שלום, ומדובר לרוב במשפטנים מוכשרים אך צעירים יחסית, שדנים בבקשות ארכה, בקשות בענייני ערבון, אגרות וכדומה) ואין סיבה שיגזלו מזמנם של שופטי העליון.

אם היו מעבירים בחקיקה חלק מהנושאים המגיעים כיום במישרין לאחד מ- 15 שופטי העליון וגוזלים מזמנם היקר, המערכת כולה היתה יוצאת נשכרת: שופטים יעודיים, שיגויסו לצורך כך, יטפלו בכל אותן בקשות ועתירות לא מהותיות, ואילו שופטי העליון יוכלו להתפנות לדון בתיקים עצמם.

בסופו של דבר עיסוק בענין אחד בא על חשבון עיסוק בענין אחר. והשאלה היא כיצד המערכת מנהלת נכון את זמנם של מיטב השופטים. כל מה שדרוש לשם כך הוא ניהול נכון של הזמן, הגדרה נכונה של משימות (תוך תיקון מספר הוראות חוק ותקנות כדי להסדיר הנושא, כמובן), ובמילה אחת- ניהול.

לפני כעשור הייתי בכנס בחו"ל שנכח בו שופט של בית המשפט העליון הפדרלי של ארה"ב, סטפן ברייר (Breyer). התכנסנו כ- 15 איש להקשיב לשיחה בלתי פורמלית, במסגרתה הוא סיפר כיצד העליון האמריקאי פועל. זכור לי במיוחד משפט אחד שלו: "אנו בוחרים את התיקים שלנו". הוא הסביר שהעליון האמריקאי מחליט אילו תיקים "מעניינים" אותו, ורק בהם הוא דן. מדובר במעט מאוד תיקים בכל שנה, בהם תשעת שופטי העליון בארה"ב מתעמקים ומכריעים. כמובן, שיטת המשפט בארה"ב שונה לגמרי, יש בית משפט עליון בכל אחת מהמדינות. להבדיל, בישראל זכות הגישה לערכאות מתירנית בהרבה, במידה רבה בזכות מוסד העתירות לבית המשפט הגבוה לצדק, וזה דווקא עומד לזכות מערכת המשפט בישראל. אך הפתיחות הזו של שערי בית המשפט נושאת עימה תו מחיר כבד למדי.

העומס בבתי המשפט בכלל, ובעליון בפרט אינו גזרה משמיים. באמצעות ניהול משופר, אפשר להקטין את העומס, ולרכז את תשומות הזמן של השופטים בדברים החשובים.

שתפו את הפוסט

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

2 תגובות

  1. זה נכון מאד כמובן אבל אנני משוכנע ששופטי העליון מעונינים ברפורמה משום שהם חוששים לכוחם ומי שבממשל יציע רפורמה יראו אותו כאויב העליון. מזמן דובר על הפרדת העליון לבימש עליון לחוקה וביית דין עליון לערעורים שלא ייגע בסוגיות חוקתיות (ומכאן פוליטיות) אבל אנני משוכנע ששופטי העליון מעונינים בכך מסיבות שעדיף לא לדבר עליהם……
    כסטודנט למשפטים אני תוהה מה נאמר על המחוזי שכה הרבה מהחלטותיו משתנות בעליון. גם זו בעיה. האם רמת השופטים לא נפגעה עם השנים?

  2. רונן, תודה רבה על הניתוח. אם נמשיך את האנלוגיה מארה"ב, ניתן לפתור את הבעיה באופן פשוט אף יותר. בשיטה האמריקנית, כדי שתיק יהיה נדון במלואו לפני בית המשפט העליון, לפחות ארבעה מתוך תשעת שופטיו צריכים לתת צו שמיעה מחדש (certiorari). צו זה מוענק לכ-1% מהתיקים שמגיעים לפתחו של בית המשפט העליון (במקרה, גם בארה"ב מספר זה עומד על כ-10,000 תיקים לשנה). יתר ה-99% לא נשמעים כלל – העליון פשוט מותיר את הכרעתו של בית המשפט קמא כפי שהיא, ללא נימוקים נוספים, אלא רק עם שתי מלים: "Certiorari denied". מנקודת מבטו של המתדיין הממוצע, בתי המשפט הפדרליים לערעורים (Circuit Courts of Appeals), שנמצאים דרגה אחת מתחת לבית המשפט העליון, הם למעשה העליון – לא ניתן לקבל הכרעה שיפוטית מעבר להם.

    יש כאן הבדל משמעותי בין ישראל וארה"ב: בישראל, אפילו אם הבר"ע נדחית, בית המשפט נדרש לנמק את החלטתו במידה מסוימת של פירוט ("חניון חיפה" וכו'). אימוץ החלטות של שורה אחת – "בקשת רשות הערעור נדחית" – יחסוך כמות עצומה של עבודה לשופטי העליון, ללא כל שינוי של תקנים, הוספת שופטים וכדומה. מובן שגם פתרון זה אינו חף מבעיות, שכן אנו נדרשים להחליט באיזה שלב המתדיין אינו יכול עוד לעמוד על טענותיו. בין אמת ליציב, מה עדיף? בישראל, המגמה נוטה לעבר מה שנתפס כיציב או יעיל (ע"ע תקנות סדר הדין האזרחי החדשות), בצדק או שלא. גם בשעת רפורמה המיועדת לצמצם את עומס העבודה השיפוטי החריג, הכרחי לעצב נורמות מאוזנות, שיקדמו את עשיית הצדק במקרים אינדיווידואליים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רישום לניוזלטר

לקבלת עדכון על פוסט חדש

דילוג לתוכן