חופש החוזים מול הממשל התאגידי- מה עדיף?

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

קבלו את העדכונים החמים שלי

קבלו את העדכונים החמים שלי

חופש החוזים מול הממשל התאגידי- מה עדיף?

חופש החוזים הינו אחד מעקרונות-העל של המשפט, ומשמעו שלאנשים יש את הזכות לקבוע ביניהם חוזה לפי רצונם והבנתם, ואין זכות לאיש להתערב בחופש זה שלהם. הדברים כמובן מסתבכים כאשר מתעוררת מחלוקת בין הצדדים ויש צורך לפרש את החוזה ואת לשונו ולהסיק ממנו מה היתה "כוונת הצדדים". לא אעסוק כרגע בעולם מלא זה של פרשנות החוזים, שמנקזת אליה גם מחלוקות בסיסיות על מקומם של בתי המשפט בעולם העסקי והאזרחי, והאם מותר לשופט (כפי שסבר בזמנו הנשיא אהרון ברק) ליצוק תוכן לחוזה גם אם הצדדים לא בדיוק התכוונו לאותו תוכן.

אבל פסיקה מהחודש שעבר בבית המשפט העליון בענין שותפות הנפט 'גבעות עולם' (ע"א 94/20 לוסקין נ' גבעות עולם נפט ואח'), מחדדת היטב את המתח בין חופש החוזים ובין הממשל התאגידי. במילים אחרות, מה קורה כאשר תקנון החברה, שהינו למעשה חוזה בין בעלי מניות בחברה, מגביל את זכות ההצבעה וההחלטה של דירקטורים ומקנה זכות וטו ושליטה מלאה לדירקטור אחד, על חשבון חבריו. האם במקרה כזה, בו נפגעות באופן ברור זכויותיהם של יתר הדירקטורים המוחלשים והמוגבלים, על בית המשפט לכבד את ההסכמה החוזית שבין הצדדים, או שמא עליו להתערב, ולבטל את הוראות החוזה/התקנון.

 

העובדות קצת מורכבות בשל העובדה שמדובר בסכסוך ממושך ומרובה הליכים משפטיים, ואנסה לתמצת את עיקרי העובדות החשובות: חברת גבעות עולם נפט בע"מ ("החברה") הינה השותף הכללי (והמנהל) של שותפות מוגבלות שהונפקה בבורסה – "גבעות עולם חיפושי נפט-שותפות מוגבלת" ("השותפות"). השותפות נסחרת בבורסה כאשר ציבור בעלי המניות (למעשה- מחזיקי יחידות השתתפות) מחזיקים בשותף המוגבל, שזכאי ליהנות מרווחי השותפות, ככל שיהיו. את השותפות מנהל השותף הכללי, היא החברה בה התגלע הסכסוך בין בעלי מניותיה.

בחוזה שכרתו ביניהם בעלי המניות בחברה, ואחר כך עוגנו הוראותיו לתוך תקנון החברה, נקבע כי אחד המייסדים ומנכ"ל החברה, ומי שהיה הגורם המקצועי בשותפות חיפושי הנפט, הגיאולוג טוביה לוסקין יהיה דירקטור ומנכ"ל וכן יהיה בעל זכות ההכרעה בהחלטות החברה ב"עניינים מקצועיים". מהם 'עניינים מקצועיים'? נקבעו מספר נושאים הנוגעים לתחום חיפושי הנפט, והוסכם כי במקרה ותהיה מחלוקת מהו "נושא מקצועי" יפנו הצדדים לבורר שיכריע בנושא.

חלוקת המניות בחברה (שכאמור שלטה בשותפות הבורסאית) היתה שלוסקין אחז בכ- 27% ואילו שני שותפיו- שמואל בקר ונגה בן דוד ("קבוצת בן דוד") החזיקו בכ-73% מהמניות. כך יצא שדווקא בעל מניות המיעוט החזיק בכח שליטה אפקטיבית, בעוד שבעלי מניות הרוב מצאו עצמם נעדרי יכולת החלטה בענינים רבים הקשורים לניהול החברה, וכך צמח לו סכסוך קשה ורב-שנים.

שני הצדדים הניצים עתרו לבית המשפט בתביעות מנוגדות, כאשר קבוצת בן דוד מבקשת לבטל את הוראות התקנון בשל העובדה שהן סותרות את הוראות חוק החברות ופקודת השותפויות המטילות חובה על דירקטורים להפעיל את שיקול דעתם באופן עצמאי.

נזכיר שסעיף 106 לחוק החברות קובע כי – "דירקטור, בכשירותו ככזה, יפעיל שיקול דעת עצמאי בהצבעה בדירקטוריון, לא יהיה צד להסכם הצבעה ויראו באי-הפעלת שיקול דעת עצמאי כאמור או בהסכם הצבעה הפרת חובת אמונים".

אם התקנון מקנה ללוסקין את זכות ההחלטה הבלעדית בעניינים רבים, הרי להם, בעלי מניות הרוב והשליטה בחברה, אין שיקול דעת עצמאי, והדבר מנוגד לחוק.

זוהי בתמצית המחלוקת בה התבקש בית המשפט להכריע.

בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת הלית סילש) ביטל את סעיפי התקנון שהיקנו ללוסקין זכות וטו והחלטה בלעדית.

בית המשפט העליון בדעת רוב (השופטת דפנה ברק-ארז, אליה הצטרפה השופטת יעל וילנר, כנגד דעת המיעוט של השופט נועם סולברג), אימץ את קביעת בית המשפט המחוזי וסבר כי אכן סעיפי התקנון מנוגדים לדין ולא יכולים להמשיך לעמוד בתוקפם. (יצוין כי המחלוקת בין דעת הרוב והמיעוט בבית המשפט העליון לא היתה ביחס לביטול סעיפי התקנון, אלא בסוגיה אחרת – האם הצדדים יכולים להמשיך לנהל את החברה במשותף, כפי שסבר בית המשפט המחוזי. דעת הרוב סברה שלא, וכי יש להפריד כוחות בין הצדדים ולקבוע מנגנון היפרדות ביניהם. אך לא בכך אעסוק ברשימה זו).  

הקושי במקרה זה היה בכך שמדובר בחברה פרטית, אם כי כזו האוחזת בזכות הניהול של שותפות בורסאית, כך שיש השפעה על צדדים שלישיים להוראות תקנון החברה הפרטית. בית המשפט העליון אינו שולל אפשרות שתקנון יקבע הוראות המנוגדות להוראות חוק החברות, אך לא להוראות קוגנטיות שלו, כלומר להוראות שלא ניתן להתנות עליהן. בית המשפט העליון ראה בזכות הדירקטורים להפעיל שיקול דעת עצמאי (זכות שהיא גם חובה) זכות קוגנטית, שלא ניתן להתנות עליה.

הקושי שאני מוצא בקביעת בית המשפט המבטל את הוראות תקנון החברה, הוא שאם מדובר על נושאים "מקצועיים" באמת, בהם יש לדירקטור מסוים ידע ומומחיות (למשל- לגיאולוג בנושאי חיפושי נפט), לא ברור לי מדוע הדבר פסול. זאת כמובן בתנאי שרק בנושאים מקצועיים מוגדרים, ובהם בלבד, תהיה לו זכות הכרעה, ומדוע הדבר פוגע בזכות הדירקטורים האחרים, בתחום בו אין להם כל הבנה מקצועית. מנגד, כמובן, תלוי כיצד מפרשים את ההגדרה של עניינים "מקצועיים". במקרה של גבעות עולם, ביקש לוסקין ככל הנראה לפרש זאת באופן מרחיב מאוד, ויש קביעות בפסק הדין כי הוא ניצל לרעה את כוחו ומנע הזרמת כספים לחברה, שהיו דרושים לה. משמע הוא פירש את זכות הוטו באופן מרחיב, שאינו מוגבל רק לנושאים "מקצועיים" של חיפושי נפט וכד', כלומר באופן חסר תום לב.

 

 השאלה המתבקשת לדעתי היא האם לא ניתן היה להגדיר בצורה ברורה ומתוחמת את הנושאים "המקצועיים" בהם תהיה ללוסקין הכרעה, באופן שהיה מקיים את הסכמת הדדים באופן חלקי, ובאותו עת – גם מתיישב עם הוראות החוק, ולא שולל את זכות ההצבעה מיתר הדירקטורים. זה נראה לי פתרון לא רע בנסיבות הענין.

מנגד, נראה כי החלטת בית המשפט העליון לבטל כליל את הוראות התקנון ולהורות על היפרדות בין הצדדים נבעה מהתרשמותם כי יחסי הצדדים כה עכורים וכי אין ביניהם עוד כל יחסי אמון, שאין תוחלת בקביעת הוראות חדשות לניהול משותף של החברה.

שתפו את הפוסט

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

2 תגובות

  1. מעניין. אני תוהה אם המצב היה שונה אם החלטות ב״עניינים מקצועיים״, אולי עם שם יותר מוצלח (״עניינים אסטרטגים״?) היו כפופות לאישור בעלי המניות, והסכם בין בעלי המניות (לא התקנון) היה קובע שלבעל מניות המיעוט יש זכות וטו על אישורים כאלה (בניגוד למה שנראה מהפוסט כמצב כאן, שהוטו היה ברמת הדירקטוריון).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רישום לניוזלטר

לקבלת עדכון על פוסט חדש

דילוג לתוכן