רשות לניירות ערך אינה מחבבת שלדים בורסאיים. יש בהם פוטנציאל לממשל תאגידי חסר ובעייתי והם מעוררים חשש מפגיעה בציבור המשקיעים. לאור זאת הרשות אינה מתלהבת מהכנסת פעילות לתוך "שלד בורסאי" כדרך לעקוף את הצורך ברישום למסחר באמצעות תשקיף ועמידה בכללי הרישום למסחר של חברה חדשה.

לאור זאת, כאשר היא מתרשמת שחברה נעדרת כל פעילות עסקית, היא עושה שימוש בסמכותה לפי החוק, ומורה על העברת שלדים בורסאיים ל"רשימת השימור", היא הרשימה בבורסה של החברות הנמצאות בסכנת מחיקה מהבורסה.

חברות המצויות ברשימת השימור הן כאלו שאינן עומדות בכללי המינימום של אחד משלושת הפרמטרים הבאים: שווי החזקות ציבור, אחוז אחזקות ציבור והון עצמי. אם החברה אינה עומדת ב"כללי השימור", היא תעבור להיסחר ברשימת השימור, רשימת חברות שמניותיהן נסחרות רק פעמיים ביום. על חברות אלו לשפר את מצבן בכל אחד משלושת המדדים שהזכרתי, כך שיעמדו בכללים להיכלל ברשימה הראשית (ה"רגילה") של הבורסה. לשם כך הוקצבו לחברות אלו 4 שנים. אם חברה לא תצליח להשתפר במדדים, הרי שלאחר 4 שנים ברשימת השימור יימחקו המניות מהמסחר בבורסה, וייהפכו לבלתי סחירות.

עבור בעלי מניותיה של החברה, בעיקר- מהציבור, מדובר כמובן במכה קשה ולעיתים – בלתי הפיכה.

חברת ריטייל מיינדס (לשעבר- קוויק סופר אונליין בע"מ) היא חברת ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה בת"א ללא בעל שליטה. בחודש מאי 2025 בוצעה בה הצעת רכש כך ששני משקיעים חדשים – ירין בן שמחון ופרופ' שמעון גזונדהייט ייהפכו להיות בעלי השליטה בה, כנגד הכנסת פעילות של חברה פרטית שבבעלותם – מוביליטי ברנדס בע"מ, העוסקת ביבוא והפצה של כלי תחבורה קלים בישראל.

באותו חודש, מאי 2025, הודיעה הרשות לחברה כי החברה הינה "חברת מעטפת", קרי- שלד בורסאי, משמע אין לה כל פעילות עסקית, וזאת כעולה מהדוח התקופתי של החברה לשנת 2024, שפורסם במרץ 2025.

תקנון הבורסה מגדיר "חברת מעטפת" כ-"חברה שאין לה בין במישרין ובין בעקיפין פעילות עסקית ריאלית, המניבה או צפויה להניב הכנסות במהלך העסקים הרגיל אשר אינן רק הכנסות מימון".

החברה פנתה לרשות לני"ע וניסתה לשכנעה כי יש לה בכל זאת פעילות עסקית, אף אם מצומצמת, אשר עשויה להניב לה הכנסות בעתיד. זאת בין היתר בהתחשב ב"התקשרות מחייבת" עם הרוכשים בהצעת הרכש, להכניס את פעילות החברה הפרטית לחברה. ואולם הרשות לא השתכנעה מאחר והתאפשר לחברה, במשך זמן רב, להכניס פעילות לחברה, והדבר לא נעשה אף לא בהצעת הרכש.

הרשות סירבה לבקשת החברה כי תמתין עוד שלושה חודשים טרם הכרזה עליה כחברת מעטפת, לצורך השלמת עסקת המיזוג.

לאור החלטת הרשות ועמדתה הנחרצת, עתרה החברה בעתירה מינהלית לביהמ"ש המחוזי בת"א (המחלקה הכלכלית) כנגד הרשות והבורסה (עת"מ 55852-05-25 ריטייל מיינדס טכנולוגיות בע"מ נ' רשות ניירות ערך ואח'), לביטול ההחלטה.

בין היתר טענה החברה כי אינה שלד בורסאי והדבר מתחוור גם מהעובדה שהרוכשים בחרו לשלם יותר מ-6 מיליון ש"ח בעבור החברה ולהשקיע מאות אלפי ש"ח לאחר מכן, בעוד שאם אכן היתה שלד בורסאי יכולים היו (לטענת החברה) לרכוש שלד תמורת מאות אלפי ש"ח בלבד.

השופט צימרמן מהמחלקה הכלכלית לא התרשם מטיעוני החברה, אימץ את כל טיעוני רשות ני"ע והבורסה, קבע כי הרשות פעלה כדין ובמסגרת סמכותה, ודחה את העתירה תוך חיוב החברה בהוצאות משפט בסך  85,000 ש"ח.

השופט צימרמן ניתח אחת לאחת את טענות החברה וקבע כי למרות טיעוניה, לא מוזגה לתוך החברה כל פעילות ואף לא צורף לעתירה כל הסכם מחייב בקשר להכנסת הפעילות או למיזוג. האמירות הכלליות בקשר להשלמת המהלך "תוך חודשיים או שלושה" לא הרשימו לא את הרשות לני"ע, ואף לא את בית המשפט.

בית המשפט גם דחה את הטענה כי החלטת הרשות שרירותית, מפלה, לא-מידתית או חסרת סבירות, וקבע – "ההיפך הוא הנכון: התנהלותה של העותרת מלמדת עד כמה נכון היה כי הרשות תקבל את ההחלטה כפי שקיבלה, שיש בה להגן על בעלי המניות בחברה, ועל ציבור המשקיעים בבורסה בכללותם, תוך הגברת איכות הבורסה כזירת מסחר".

השופט מבקר את דרך הצגת הדברים הסלקטיבית, כהגדרתו, בעתירה, תוך התייחסות לפרטים כספיים מסוימים בלבד, והתעלמות מאחרים, הסותרים את טיעוני החברה. כך למשל טענה החברה כי השקיעה 1.3 מיליון ש"ח "בשימור ופיתוח הטכנולוגיה (קוד המקור) שבבעלותה". אך עיון בדוח התקופתי מגלה שהחברה מצהירה בו כי לקראת סוף שנת 2024 הפסיקה את פעילות המחקר והפיתוח, עובדה שנשמטה מבקשתה.

בנוסף, טענה החברה כי בשנת 2024 היא העסיקה "שלושה עד ארבעה מתכנתים", אך נפסק כי השמיטה את שנכתב בדו"ח התקופתי שלה: היא הפסיקה את העסקת עובדיה בסוף שנת 2024, למעט מנכ"ל ב-40% משרה, וסמנכ"ל הכספים, ב-20% משרה.

ביהמ"ש הביע ספקות גם באשר למצגי החברה בקשר לעסקת המיזוג. כך, לא צורפה לעתירה חוו"ד הוגנות (fairness opinion) ביחס לעסקה (אף שהוזכר קיומה), ולא ברור מדיווחי החברה מה שווי פעילות מוביליטי, שבבעלותם הפרטית של שני הרוכשים המיועדים של החברה.

השופט צימרמן לא השתכנע גם מנימוק זה בטענה כי הסכם המיזוג הותלה בכך שהחברה לא תהיה ברשימת השימור. לטעמו, אין חוסר סבירות או פגם מנהלי אחר בהחלטת הרשות כי המדובר ב"חברת מעטפת", הן משום שהיא חסרת פעילות מזה שנה, הן כיוון שהמיזוג עם מוביליטי טרם בוצע במועד ההחלטה.

למקרא ההחלטה ברור כי הבעיה במקרה זה, ובמקרים דומים של שלדים בורסאיים, היא שהחברה והרוכשים המיועדים מצויים במלכוד: הרוכשים אינם מעוניינים להעביר לתוכה פעילות כל עוד לא תאשר הרשות את מהלך הוצאת החברה מרשימת השימור והפסקת הגדרתה כ-"חברת מעטפת".

מבלי לדעת את כל העובדות (שאינן מפורטות בהחלטה) נדמה שפתרון למלכוד הזה היה יכול להיות הסכם מיזוג חתום, הכפוף לתנאים מתלים, שאחד מהם – אישור הרשות להוצאת החברה מרשימת השימור, דבר שלא נעשה כאן, משום מה.

יתכן שהיו לכך סיבות טובות (שאינן עולות מההחלטה) אך בשורה התחתונה החברה התבססה על הצהרות ועל "כוונות", במקום על עובדות ברורות. והעובדה שאף לא צורף לעתירתה לבית המשפט הסכם מיזוג מחייב או הסכם אחר להעברת פעילות עסקית ממשית לתוך החברה הריקה, פגעה ללא ספק בסיכויי ההצלחה של ההליך, או של יכולתה לשכנע את רשות ני"ע בצדקתה, באופן שהיה מייתר את הצורך בעתירה.

ועם זאת, צריך לזכור כי מחיקת חברה מהבורסה היא צעד קשה ובלתי הפיך מבחינת בעלי המניות (בעיקר מהציבור), שיוותרו עם מניות מיעוט בלתי סחירות, שלא יהיו שוות מאומה. לכן, מעט גמישות מצד הרשות, ובית המשפט, לא היתה מזיקה.

ככלות הכל, איזה נזק היה נגרם אם היתה ניתנת ארכה לחברה של כמה חודשים להכנסת פעילות לתוכה ?

יש מקום שרשות ני"ע תפעיל שיקול דעת ותבחן האם במקרה האמור אכן מונחת על השולחן עסקת מיזוג. ומן הסתם יש לרשות לני"ע (וגם לביהמ"ש) כלים לבחון האם מדובר בעסקה אמיתית או פיקטיבית, מיידית או נדחית ורחוקה.

יתכן בהחלט שהתנהלות החברה לא היתה מיטבית, בעסקה או בהצגת הדברים בפני בית המשפט, אבל העובדה שמדובר בעסקה מותנית, כלומר כזו שתיכנס לתוקף רק אם החברה תצא מרשימת השימור ותחדל להיחשב "חברת מעטפת", בוודאי לא צריכה לפסול את בקשת החברה. נהפוך הוא.

איני מודע כמובן לכל התהליך (כנראה ממושך של כשנה לפחות) שניהלה החברה עם רשות ני"ע כדי לשכנע אותה שלא למחוק אותה מהמסחר. ויתכן שניתנו לחברה די הזדמנויות להציג עסקה אמיתית, והיא לא עשתה כן. ולפחות למקרא החלטת השופט צימרמן נראה שדרך הטיעון של החברה היתה עמומה והנתונים הכספיים לא היו ברורים וחד משמעיים, וזו הסיבה שנדחתה הבקשה.

אבל בסופו של דבר, הכנסת פעילות אמיתית לשלד בורסאי היא דרך תקינה וחוקית על מנת שחברה תצא מרשימת השימור ותחזור להיסחר ברשימה הרגילה בבורסה. ואם אינטרס בעלי המניות מהציבור עומד לנגד עיני רשות ני"ע, הרי שצריך לאפשר לחברה למצות כל דרך להשארת המניות רשומות למסחר, ולא להימחק.