בחודש ספטמבר כתבתי כאן על החלטה שניתנה על ידי השופטת יסכה רוטנברג מביהמ"ש המחוזי מרכז בענין ת"צ 28974-10-20 פירט נ' Monsanto Company ואח' במסגרתה היא הורתה על סילוק על הסף של בקשה לאישור תביעה ייצוגית בנימוק כי התביעה ממומנת על ידי חברה פרטית למימון הליכים משפטיים, וכי הדבר אינו מותר על פי הדין ופסול בתביעות ייצוגיות.

לא חסכתי מילות ביקורת מהחלטה זו, אותה אני מוצא כשגויה, בכל הכבוד.

ידוע לי שעל פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שטרם נדון.

בינתיים, שמחתי לגלות החלטה הפוכה בדיוק שניתנה אך לאחרונה (חודש דצמבר 2025) על ידי השופטת תמר בזק-רפפורט מביהמ"ש המחוזי בירושלים ב- ת"צ 42026-05-20 המועצה הישראלית לצרכנות נ' לוטונט מועדון חברים בע"מ, בהחלטה שבה אישרה באופן חלקי בקשה לאישור תביעה ייצוגית בגין שיווק הגרלות לוטו של מפעל הפיס. התביעה הייצוגית אושרה בגין העילה של הטעייה צרכנית אך נדחתה בגין עילה של אי חוקיות.

במסגרת טיעוני ההגנה נטען בין היתר כי התגלה במקרה, ולא ביוזמת התובעת הייצוגית, שהתביעה ממומנת על ידי קרן מימון פרטית, ועצם ההסתרה של המימון פוגם בתום הלב של התובעת הייצוגית. בנוסף טענה המשיבה שלתובעת הייצוגית – המועצה הישראלית לצרכנות, שהינה חברה ממשלתית ללא כוונת רווח, אסור להתקשר עם גוף פרטי למימון. השופטת בזק דנה בטענות אלו ודחתה אותן. היא גם התייחסה להחלטה שניתנה בענין פירט ע"י השופטת רוטנברג, אך הבהירה שעמדתה שונה בתכלית.

ההנמקה המשכנעת של השופטת בזק ראויה לציון ולציטוט.

היא קובעת כי חוק תובענות ייצוגיות – "נועד לממש את זכות הגישה לערכאות ולברר תביעות מוצדקות שאלמלא מכשיר התובענה הייצוגית סיכוי נמוך שהיו מתבררות. פרשנות החוק ככזה האוסר על קבלת מימון מגורם חיצוני לניהול ההליך, אף שאיסור כזה לא פורש בלשון החוק, איננה ראויה משום שהיא חותרת כנגד תכלית החוק הנזכרת בו במפורש". מילים כדורבנות. במקום הגישה שמציגה השופטת רוטנברג לפיה, כל מה שלא הותר במפורש בחוק, אסור, מציגה השופטת בזק את הגישה ההגיונית בהרבה, וגם זו המתיישבת נכון יותר עם עקרונות הדין לגבי פרשנות החוק: כל מה שלא נאסר – מותר.

השופטת בזק גם דוחה, ובצדק, את הנמקת השופטת רוטנברג כאילו קיומה של הקרן שהוקמה מכח חוק תובענות ייצוגיות (קרן ממשלתית) מהווה הסדר בלעדי, המונע מימון פרטי. השופטת בזק דוחה גישה זו וטוענת כי נהפוך הוא: "המחוקק הקים בחוק מסגרות ממלכתיות למימון של הליך ייצוגי. אלא שאין ללמוד מכאן על בלעדיות המסלול המוסדי. אדרבא, ההקמה של קרן סטטוטורית למימון תובענות ייצוגיות מלמדת על הכרת המחוקק בקושי שבמימון הליכים ייצוגיים מורכבים. חוק תובענות ייצוגיות נתן מענה מוסדי לקושי זה, אך אין בחוק רמז לכך שנשללו פתרונות פרטיים לו".

והיא מוסיפה שמימון התביעה הייצוגית יאפשר לנהל הליך מורכב ויקר כזה, שהתובע הייצוגי לבדו לא יכול לממן.

אחד הנימוקים המקובלים כנגד מימון הליכים ייצוגיים על ידי גורם חיצוני היא ה"מודל הכלכלי" שנוצר כאן, שבמסגרתו גוף כלכלי תומך ומסייע לתובע ייצוגי למען רווח כספי.

השופטת בזק אינה רואה בכך כל פסול, שכן פסקי דין בעבר, גם של בית המשפט העליון, הכירו בכך שאין כל פסול בתמריץ הכלכלי של התובע הייצוגי ועורך דינו כמניע לגיטימי בהגשת תביעה ייצוגית (ראו למשל פסה"ד של ביהמ"ש העליון ב- רע"א 3698/11 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה בע"מ).

מאחר והתמריץ הכלכלי ממלא תפקיד חשוב בהליך הייצוגי, ואין בכך פסול, גם אין פסול במודל של מימון חיצוני לתביעה הייצוגית.

במקרה האמור, מסרה המועצה לצרכנות, התובעת, לבקשת בית המשפט, פרטים אודות המימון ואז התברר כי כלל לא מדובר באיל הון מושחת בעל אינטרסים זרים, חס וחלילה, העלול ל"זהם" את ההליך הטהור. מדובר בפלטפורמה "בי-אקטיב" שהינה פלטפורמה מוכרת למימון המונים על ידי הציבור. התברר כי קרן ביאקטיב גייסה הון מהציבור בגיוס המונים לתמיכה במספר תביעות ייצוגיות (ולא רק בהליך הספציפי הזה), והתחייבה לשלם לתובעת הייצוגית עד 250,000 ₪. בתמורה – תקבל נתח מהפיצוי שייפסק לתובעת הייצוגית. במסגרת ההסכם ניתנה לקרן ההשקעות זכות לקבל מידע על ההליך ולייעץ לתובעת בעניינים הנוגעים להליך, אך הובהר כי אין לקרן יכולת החלטה ביחס לניהול ההליך.

השופטת קובעת כי מאחר ולא נטען כי הקרן הינה  מתחרה עסקי של הנתבעת, אין כל סכנה של ניגוד עניינים או של שימוש לרעה בכלי של תביעה ייצוגית.

מעבר לנושא המהותי של שאלת האיסור, כן או לא – לממן תביעה ייצוגית על ידי גוף חיצוני, יש נושא נוסף שעלה בשתי ההחלטות שדנו בנושא, הן בפני השופטת רוטנברג בביהמ"ש המחוזי מרכז, והן השופטת בזק במחוזי ירושלים. וזהו הנושא של הגילוי היזום על ידי התובע הייצוגי את ענין המימון ואת נסיבותיו.

אף ששתי השופטות כאמור נחלקו בדעותיהן בשאלה המרכזית – חוקיות המימון, שתיהן הסכימו כי התובע הייצוגי צריך לגלות באופן יזום כי הוא מממן את ההליך באמצעות גורם חיצוני. השופטת בזק קובעת כי גילוי יזום של קיומו של הסכם מימון יסייע – "לוודא שלא ייעשה ניצול לרעה של ההליך הייצוגי. למשל אם יתברר שהגורם המממן הוא מתחרה עסקי של הנתבע.

במענה לכך ייאמר כי הקרנות הפועלות כיום בתחום מימון ההליכים בישראל אינן חברות עסקיות המתחרות באיזה מהנתבעות הפוטנציאליות בתביעות הייצוגיות, כך שמדובר בחשש בעלמא.

שתי השופטות מקבלות את טענות הנתבעים בשני המקרים כי נושא המימון מעורר את "בעיית הנציג" שכן בהליך מעורב גורם נוסף שאין לבית המשפט אפשרות לפקח עליו. מהי "בעיית הנציג" ? יש הטוענים כי בתביעה ייצוגית של ניגוד עניינים בין אינטרסי התובע הייצוגי ולעיתים- אינטרסי עורך דינו, ובין אינטרסי הקבוצה. למשל, לעיתים לקבוצה המיוצגת יש אינטרס לנהל הליך מלא, על מנת למצות את סיכויי ההצלחה של התביעה, בעוד שלעיתים לתובע הייצוגי ולעורך דינו יש אינטרס לסיים את ההליך במהירות יחסית, "לגזור קופון" ולסיים את התיק בפשרה, שלעתים תהיה קטנה, ממה שאולי ניתן יהיה להשיג אם ההליך יתנהל עד סופו. זוהי דוגמא לבעיה בה הנציג לא בהכרח פועל לטובת הקבוצה, שהוא מתיימר לייצג.

לטיעונים בענין "בעיית הנציג" יש כמה תשובות: ראשית, מאחר וגם התובע וגם עורך דינו יקבלו פיצוי כאחוז מתוך הסכום שתקבל הקבוצה, הרי שדווקא יש זהות אינטרסים מובנית, ולא ניגוד עניינים, בין כל שלושה צלעות המשולש – תובע, עורך דין, קבוצה.

שנית, אכן, יש עורכי דין ותובעים ייצוגיים, שממהרים לסגור תיקים בפשרה מהירה (ובדרך כלל – די נמוכה). אבל, יש מנגנוני פיקוח על פעולותיהם- גם בית המשפט וגם היועצת המשפטית לממשלה, המעורבת בכל הסדר פשרה. שלישית, לעיתים מה שנראה למתבונן מהצד כ"תיק חזק", אינו כזה, ורק עורך הדין המנהל את התיק יודע זאת היטב, ויותר טוב מכולם. הוא יודע היכן הבעיות בתיק, היכן יש לו קושי ראייתי להוכיח את הטענות, או קושי משפטי וכד'. ולכן, לא כל מה שנראה כמו פשרה נמוכה או בינונית, היא בהכרח תוצאה גרועה, או פחות טובה ממה שהיה מתקבל אילו היה מתנהל ההליך עד תומו. ויש גם סיכון- תביעה יכולה להתנהל עד סופה, והתביעה תידחה. בפשרה "קונים" התובע ועורך דינו (בשם הקבוצה) את הסיכון הזה.

כלומר 'בעיית הנציג' אינה כה גדולה כפי שנוהגים להציגה בעלי אינטרסים.

ובכלל, כשהנתבע דואג ל"בעיית הנציג" של התובע, זה מעורר יותר מתחושה קלה של צביעות.  

ואם נחזור לענין הגילוי היזום של המימון – אני מתקשה לראות במימון כיוצר בעיה של ניגוד עניינים או "בעיית נציג". המממן רוצה שהתביעה תצליח, כשם שהתובע ועורך דינו, וגם הקבוצה המיוצגת רוצים. לכולם יש את אותו אינטרס.

יכולה להתעורר בעיה פוטנציאלית, אם לגורם המממן יש העדפה לעורכי דין הידועים ככאלה המסיימים תיקים בפשרות מהירות, משום שהמממן רוצה להיפגש עם כסף במהירות ולכסות את הוצאותיו. ובמובן זה הוא עלול להתקשר מלכתחילה רק עם עורכי דין "פשרנים" (שאני קורא להם "זורמים"). הם מגישים תביעה ומיד עוסקים במציאת דרכים לסיים אותה במהירות ובפשרה קלה. הם ישיגו פשרה נמוכה אבל יסגרו את התיק.

אינני חסיד הגישה הזו, אך לגופו של ענין, לא הגילוי היזום של ענין המימון יחשוף את העובדה הזו, שכן הוא נעוץ בבחירה הראשונית של הקרן המממנת, לעבוד עם עורכי דין מהסוג ה"זורם". ולכך לא יהיה אזכור ולו ברמז בהסכם ההתקשרות.

לטעמי, עצם המימון אינו סוד ואינו דבר להתבייש בו, שכן הוא כמובן חוקי ולגיטימי, אבל מצד שני אין כל סיבה לחייב גילוי יזום בקשר אליו. ככלות הכל, גם הנתבעים לא מגלים מי בדיוק משלם את הוצאותיהם, כיצד מתחלקות ההוצאות בין מספר נתבעים או בינם לבין חברת ביטוח, ועוד.