תחום דיני המשפחה הוא תחום קשוח, לעיתים – מאוד. לפני מספר שנים נקלעתי לסכסוך משפחתי ייצרי וקשה, כאשר צורפתי בתור עורך דין כלכלי, להליך גירושין בו היו לבעל נכסים עסקיים משגשגים והתעוררו סוגיות כלכליות שנגעו לחלוקת הנכסים בין בני הזוג. זה היה ארוע "מעניין" מבחינתי, בו גיליתי שיש יקום מקביל של ליטיגציה בענייני משפחה, שמתנהלת בקודים שונים מאלו שאני מכיר בבתי המשפט המחוזי או העליון.

קודם כל, אין שם בקשה שאיננה "בהולה", והמילה הזו זועקת בכותרת הבקשה, בפונט 30 לפחות. שנית, אין בקשה בלי טענות בדבר בזיון בית משפט, ביצוע עבירות פליליות לכאורה, ומעשים שהשתיקה יפה להם (או לא). ומאפיין שלישי, בעייתי בהרבה ורלוונטי יותר לנושא רשימה זו, הוא שבית המשפט לענייני משפחה אינו ערוך להתמודד עם סכסוכים כלכליים או עסקיים מורכבים. לא מבחינת כללי סדרי הדין ולא מבחינת מומחיות השופטים או ניסיונם.

במובן זה, מי שניסח במשרד המשפטים ובכנסת את החוק הקובע שכל סכסוך בעל נופך משפחתי יידון בבית משפט לעניני משפחה, עשה טעות קשה, שמתדיינים רבים משלמים את המחיר בגינה.

כך, למשל, הצדדים בבית משפט למשפחה אינם רשאים לעשות מה שנחשב דבר שבשיגרה בהליך האזרחי – ולהגיש חוות דעת מומחים מטעמם, כגון בתחומי הכלכלה, החשבונאות, מיסוי ועוד. זאת, גם כאשר מדובר בסכסוך עסקי הנוגע לעסקים מורכבים המחייבים הערכות שווי, ניתוח דוחות כספיים וכד'.

מה כן אפשר, ואף זאת בצמצום? בית המשפט יכול – אם ימצא לנכון- למנות מומחה כלכלי מטעמו, כך שיהיה בפניו רק מומחה אחד ויחיד, שבחרו השופט/ת מתוך רשימה עלומה שאיש לא יודע מי ערך אותה, ומתי היא עודכנה. אותו מומחה, שפעמים רבות נכפה על הצדדים, אינו בהכרח בעל כישורים המתאימים, וספק (ואני מתנסח בעדינות) אם זהו המומחה שהצדדים היו בוחרים כמומחה מתאים מטעמם, אילו היו יכולים לבחור אחד כזה.

התוצאה היא שבית המשפט, שבראשו עומדים שופטים הרגילים לסכסוכי מזונות ומשמורת קטינים, נאלצים לדון בנושאים כלכליים מובהקים של הערכת נכסים ועסקים לפי שווי הוגן, לשמוע עדויות מתי יש לקבל הערכה לפי שיטת ה- DCF, או להעדיף שיטת שווי אחרת, לדון בסוגיות מיסוי, קיזוז הפסדים ועוד סוגיות חשבונאיות ופיננסיות מורכבות. גם עבור שופטי המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי לעיתים מדובר בסוגיות מאתגרות. קל וחומר בבית משפט לענייני משפחה.

לאחרונה ניתנה החלטה ב-ת"א 54217-07-25 קליין נ' קליין של השופטת מיכל רוזן-עוזר במחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שדנה בסכסוך בין בני משפחה, ועלתה בפניו טענת חוסר הסמכות של בית המשפט האזרחי (כלומר- המחוזי) לדון בתביעה, בטענה כי יש להעביר את התיק לבית המשפט לעניני משפחה. מעניין להתעכב אחר המקרה וההחלטה, המלמדים על הסוגיה הזו והקשיים שהיא יוצרת.

באותו מקרה, הוקמה חברה משפחתית, מפרם בע"מ, על ידי אבי המשפחה שנפטר, ולאחריו ניהלו אותה שלושת בניו. אחד האחים נפטר ממחלה קשה ואז ביקשו שני האחים הנותרים מאלמנתו של האח שנפטר, כי היא תסמיך אותם לנהל במקומה את החברה ותסכים למינוי אחד האחים במקומה (בהיותה היורשת של בעלה). לאחר שהאלמנה סירבה, התפתח הסכסוך בין האשה ושני גיסיה. הצדדים פנו לגישור ממושך שנכשל ולבסוף הגישה האשה תביעה כנגד שני האחים בגין קיפוח מיעוט ופגיעה בזכויותיה בחברה המשותפת ובקבוצת החברות הקשורה אליה. היא דרשה לכפות עליהם לרכוש את מניותיה בחברה.

עוד בטרם הגישו כתב הגנה, ביקשו האחים לסלק על הסף את התביעה או להעבירה לבית המשפט לעניני משפחה בטענה כי הסמכות העניינית לדון בסכסוך מסורה בלעדית לביהמ"ש הזה. הבקשה התבססה על הוראת סע' 3 לחוק בתי המשפט לעניני משפחה הקובע כי "ענייני משפחה" יידונו באופן ייחודי בית משפט זה. "ענייני משפחה" מוגדרים כ- "תביעה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה". התנאי המרכזי שאותו יש לפרש הוא "סכסוך בתוך המשפחה".

יש לציין כי המונח "בן משפחה" כולל גם אח/אחות של בן זוג, כך שאין ספק שהיה כאן סכסוך משפחתי. ועדיין – האם זהו סכסוך שבשל אופיו המשפחתי יש להקנות בו סמכות ייחודית לביהמ"ש לעניני משפחה, גם אם מדובר בסכסוך ב"ענין כלכלי"? (שאז ברגיל יש סמכות ייחודית למחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי?).

על כך משיבה השופטת רוזן-עוזר בשלילה באותו מקרה, כלומר למרות העובדה שמעורבים בני משפחה, אין מדובר ב"סכסוך משפחתי" המקנה סמכות ייחודית לביהמ"ש למשפחה. השופטת מתבססת על פסיקה קודמת של ביהמ"ש העליון, בענין חבס נ' חבס (רע"א 6558/99( (גם בו היה סכסוך עסקי בין בני משפחה), שם נקבע מפי הנשיא ברק כי סכסוך משפחתי ייחשב ככזה אם עילת הסכסוך או המחלוקת מקורם ביחסי משפחה.

עוד נפסק בענין חבס כי – אמת המידה לקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין הסכסוך בתוך המשפחה היא "…שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה". נפסק שאין די בקשר רחוק וזניח אך גם לא נדרש שהסכסוך המשפחתי יהיה הסיבה הבלעדית להיווצרות עילת התביעה.

במקרה אחר (ע"א 1662/99 חיים נ' חיים) חידד בית המשפט העליון  – "עניינים שאינם נוגעים למעמד אישי במובהק, משלבים בתוכם, על פי רוב, יסודות של מחלוקת אזרחית ושל סכסוך משפחתי אלה באלה. נדרש איפה להכריע מה מביניהם הוא היסוד הדומיננטי, ובהתאם לקביעה זו ישויך עניין לערכאה זו או אחרת. במסגרת בחינה זו יישקל אופיו של הסכסוך המשפחתי, בין היתר מבחינת הצורך כי ערכאה מיוחדת המצוידת במנגנון מקצועי מיוחד תדון בו, או כעניין שעיקרו אזרחי, שערכאה בעלת סמכות רגילה ערוכה לפסוק בו".

כלומר, לביהמ"ש לעניני משפחה יש התמחות בדין האישי ולכן אם המוקד הוא הסכסוך המשפחתי יועבר אליו התיק. ואולם, אם הסכסוך הוא עסקי, אלא שהוא בין בני משפחה, אין סיבה להעביר את הענין דווקא לבימ"ש למשפחה ולא להניח לביהמ"ש האזרחי, שיודע ומנוסה בניהול סכסוכים עסקיים, להכריע בו.

ואכן, בתי המשפט כבר קבעו שעל מנת לשכנע שהסכסוך המשפחתי הוא שתרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה יש להציג תשתית עובדתית מתאימה, ואין די בטענה "כי מדובר ב'חברה משפחתית' שהתנהלה על בסיס יחסי אמון בין האחים" (רע"א 1839/13 קולפניצקי נ' קולפניצקי).

במקרה הנוכחי קובעת השופטת רוזן-עוזר כי מדובר בתביעה שהוגשה על ידי התובעת נגד גיסיה שהם בני משפחה כהגדרת המונח בחוק. מכאן, שהתנאי הראשון לסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה מתקיים. אך מנגד היא קובעת, לא מתקיים התנאי השני (שעילת התביעה הוא סכסוך בתוך המשפחה).

בתביעה נטען כי לאורך השנים היו יחסי שלושת האחים תקינים והקבוצה נוהלה במשותף תוך יחסי אמון. האחים-הנתבעים סירבו לבקשת המנוח "לעשות סדר" ברכוש המשותף לפני פטירתו ולאחר מכן דחקו את רגלי התובעת מחוץ לקבוצה. הם מנעו ממנה מידע, פיטרו את בנה, סירבו למינוי דירקטור מטעמה ולרישום זכויותיה ואף ביצעו חלוקות כספים בלתי מוסברות. תיאור הסכסוך בכתב התביעה מלמד על סכסוך עסקי-כלכלי בין בני משפחה. בכתב התביעה לא נטען לקיומו של סכסוך משפחתי שתרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה. גם לא נטען שהנתבעים פעלו בשל קיומו של סכסוך משפחתי או בשל יחסים משפחתיים מורכבים.

השופטת מציינת עוד כי לא מצאה בתביעה הודאה מצד האלמנה-התובעת שעילות התביעה נטועות "עמוק בתוך היחסים המשפחתיים". הנתבעים (שבאותו שלב לא הגישו כתב הגנה אלא רק בקשת סילוק) לא הבהירו מה היו טעמי סירובם "לעשות סדר" ברכוש המשותף, כפי שביקש האח החולה, לפני מותו, ולא נימקו זאת ב"יחסי משפחה".

לכן מסכמת השופטת רוזן-עוזר כי סכסוך זה אינו מסוג המקרים שבהם הכלים הייחודיים של בית המשפט לענייני משפחה הם הכלים הדרושים לניהול ההליך, שעיקרו סכסוך עסקי-כלכלי בין התובעת לבין גיסיה. ועל כן היא דוחה את בקשת הסילוק ומותירה את הסכסוך בבית המשפט המחוזי.

אשתף מניסיוני כי היו לי לא מעט סכסוכים עסקיים בין בני משפחה אותם הגשנו במודע לבית המשפט המחוזי, ולא לבית המשפט לעניני משפחה, ובמרבית המקרים גם הצד השני לא עמד בצורה דווקנית כי יש להעביר את הסכסוך לביהמ"ש למשפחה, וכך נותר ההליך באכסניה הראויה לכך (לטעמי) – ביהמ"ש המחוזי. אבל לעיתים, כאשר האמוציות משתלטות על ניהול ההליך, והצד השני רק מבקש לנקר את עיניו של הצד השני, בכל מחיר, וכל בקשה שלו תיענה בסירוב, עלולים צדדים המנהלים סכסוך עסקי במהותו, לנקוט עמדה בלתי הגיונית, ואף מזיקה (גם לעצמם), ויטענו שיש להפנות את הסכסוך לבית המשפט הפחות מתאים. אם יצליחו במהלך חסר-היגיון זה, לפחות עלה בידם להוציא עין לצד השני. אלא שהם עלולים להבין באיחור-מה שאגב כך, גם הם איבדו עין.