בחודש מרץ 2019 פשטו חוקרי רשות התחרות על משרדי אלקטרה בע"מ, חברה ציבורית בורסאית, אספו מסמכים וחקרו את עובדיה בחשד לעבירות על חוק התחרות. החברה דיווחה על כך בדיווח מיידי לבורסה, והארוע פורסם בהרחבה בכלי התקשורת.

כעבור שנתיים, במרץ 2021, הגישה רשות התחרות כתב אישום כנגד החברה, חברה בת שלה ושישה נושאי משרה ועובדים בחברות בגין חלקם בפרשה שזכתה לכינוי 'קרטל המעליות'. התיק עודנו מתנהל.

החברה דיווחה בדיווח מיידי לבורסה על הגשת כתב האישום, הדבר פורסם בכלי התקשורת, ושערי מניית החברה ירדו בחדות. עקב כך הגיש בעל מניות מהציבור באלקטרה בקשה לאישור תביעה כייצוגית כנגד החברה, בעלת השליטה בה ונושאי המשרה, בטענה כי החברה הסתירה את ההתקשרויות הבלתי חוקיות שלה עם גופים מתחרים, דיווחיה היו מטעים, ולכן מניותיה נסחרו בתקופה שלפני פרסום החשדות, במחיר "מנופח".

הנתבעים הגישו בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות, בטענה כי לפי חוק ני"ע, עילות בטענת הטעייה מתיישנות בתוך שנתיים, ומרוץ ההתיישנות החל במועד רכישת המניות על ידי התובע או ביום הפרסום הראשוני על החקירה (מרץ 2019).

השופט רון סוקול בבית המשפט המחוזי חיפה כתב החלטה מנומקת שדנה בכל היבטי טענת ההתיישנות. השאלה שבמוקד הדיון היתה – מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות, אך גם ובעיקר- האם יש גורם שיכול לעכב את מירוץ ההתיישנות, באופן שמרוץ הזמן מתחיל מאוחר יותר.

תחילה עוסק ביהמ"ש בניתוח טענת הנתבעים כי המועד הנכון לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד רכישת המניות ע"י התובע, שכן סע' 31 לחוק ני"ע קובע תקופת התיישנות של שנתיים "מיום ביצוע עסקה". "עסקה" היא רכישת המניות ע"י התובע, אלא שקביעה זו מתייתרת מעט לאור הדיון בהמשך ההחלטה בשאלה המהותית יותר – מתי יכול היה משקיע סביר לדעת על ההטעייה ? בהקשר זה יש חשיבות להוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות כי במקרה של תרמית או הונאה (והטעייה בדיווח יכולה להיחשב כמעשה של תרמית והונאה) אזי – "תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התמית או ההונאה".

והוראה מהותית נוספת היא זו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע כי אם – "נעלמו מהתובע עובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

כלומר, מועד רכישת המניות פחות רלוונטי בסיטואציה של הסתרת מידע או הטעייה, ויותר חשוב – מתי ידע (או יכול היה לדעת) "משקיע סביר" על הארוע, המקים את עילת התביעה. הנתבעים טענו כי זהו מועד פרסום הראשון של עצם החקירה, אך הטענה נדחתה ובצדק. נקבע כי לא מועד החקירה הוא החשוב אלא מועד הגשת כתב האישום. רק אז יכול היה "משקיע סביר" לדעת על ההטעייה לכאורה בדיווחי החברה. זוהי קביעה ברורה ומתבקשת. ברור כי רק כאשר ארע ארוע ברור וחד משמעי ממנו ניתן להבין כי יש בעייה עם תמונת המציאות, כפי שהיתה ידועה עד אז למשקיעים, רק אז יכול להתחיל מרוץ ההתיישנות. עצם פתיחת חקירה לא מעידה בהכרח על תוצאותיה. חקירות רבות מסתיימות בלא כלום או באישומים מופחתים מאלו שנחשדו בתחילה.

לכן העובדה שרשות אכיפה כלשהי (בין אם רשות התחרות, רשות ני"ע או משטרת ישראל) מבצעת חיפוש במשרדי חברה כלשהי, לא יכולה להוות Triger, או נקודת התחלה, למרוץ ההתיישנות.

אגב, בהחלטה יש דיון גם בשאלה משנית נוספת, האם יתכן שהוראת סע' 31 לחוק ני"ע הקובעת הוראת התיישנות ספציפית בנושאי ניירות ערך (והרלוונטית לתביעה הזו) אינה מאפשרת את תחולת סע' 7-8 לחוק ההתישנות. כלומר האם יתכן שסע' 7-8 הנ"ל אינם חלים בתביעות ני"ע (כטענת הנתבעים), שאז לא ניתן ל"הקפיא" את מרוץ ההתיישנות במהלך תקופת ההטעייה, ואז התביעה דנן היתה מתיישנת.  

השופט סוקול מציין כי אין הלכה ברורה של ביהמ"ש העליון בסוגיה זו, אך מזכיר כי במחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי בת"א הובעו שתי דעות סותרות: השופט כבוב (אז בבית המשפט המחוזי, כיום בעליון) הביע את דעתו מספר פעמים, בין היתר בענין פיג'ו נ' שפירא ואח', כי מדובר בהוראות סותרות, כלומר ההוראה של סע' 31 לחוק ני"ע אינה מאפשרת את החלת הוראות סע' 7-8 לחוק ההתיישנות. להבדיל, השופטת רות רונן (גם היא אז בביהמ"ש המחוזי בת"א, וכיום בעליון), סברה הפוך: בענין עמותת נציגי ציבור נ' אורלג אחים יעקבי, כי אין שלילה בין ההוראות, משמע שהוראות חוק ההתיישנות חלות גם על תביעה בניירות ערך. במחלוקת זו, מאמץ השופט סוקול (ובצדק לטעמי) את עמדתה של השופטת רונן.

נדמה לי שאין מקום לומר שלאור הוראת סע' 31 לחוק ני"ע (הקובע שנתיים התיישנות, ואין בו אזכור להוראות המקפיאות את ההתיישנות בשל הסתרה או מירמה וכד') לא יחולו ההוראות הכלליות של חוק ההתישנות, אף שמדובר בחוק מיוחד. הוראת סע' 7-8 לחוק ההתיישנות הן לא רק בעלות תחולה כללית על כל מקרה של התיישנות, אלא שלטעמי יש הגיון ותכלית כי יחולו על כל עילה שיש בה יסוד של הסרה או הטעייה או מירמה, לרבות- עילות הנוגעות לניירות ערך. גם מבחינת שיקולי מדיניות זו נראית הכרעה נכונה, אחרת הטעייה של הסתרת מידע בתביעות ניירות ערך, יתיישנו פעמים רבות עוד לפני שבעלי המניות יוכלו לנקוט צעדים להגנת זכויותיהם, ואין בכך הגיון או צדק.

ברור כי המחוקק (שחוקק את סע' 31 לחוק ני"ע) נכשל בניסוח סעיף זה והוא היה צריך להכליל הוראה המחילה במפורש את סע' 7-8 לחוק ההתיישנות גם על חוק ני"ע, או לחילופין – להעתיק את ההוראות הללו לתוך חוק ני"ע.

ייאמר אחרת- העובדה שהמחוקק נכשל בכך, מאלצת את בתי המשפט לכתוב תילי תילים של פרשנויות על "כוונת מחוקק". (ולאחר שאנו רואים כיום מיהם ה"מחוקקים", חברי הכנסת, וכיצד מתנהלת ועדת החוקה חוק ומשפט, האחראית לחקיקת החוקים, לא בטוח שצריך להגזים בחשיבות המונח "כוונת מחוקק". לא הרבה כוונה, ועוד פחות תבונה ושכל ישר, יש שם).

הערה חשובה נוספת מתחייבת לגבי עצם הגשת התביעה הזו, ואני כותב זאת בזהירות מסוימת, מאחר והתיק עודנו מתנהל. גם השופט סוקול מתייחס לכך באמרת-אגב מרומזת בסיום ההחלטה, אך אולי זה היה צריך להיות חלק מרכזי יותר בהחלטתו. ואסביר.

התביעה הוגשה על הטעייה בדיווח, בכך שהחברה ונושאי המשרה בה לא דיווחו לציבור על "קרטל המעליות" בו נטלה חלק החברה לכאורה (ולכאורה בלבד, התיק הפלילי עודנו מתנהל ואיש לא הורשע בו, עדיין).

במקביל, כך ציין השופט סוקול, מתנהלת תביעה נגזרת בגין אותו ארוע ממש – הקרטל הלכאורי. אלא שמבין שתי התביעות, דווקא לתביעה הנגזרת יש לכאורה יותר "זכות קיום" (אם בכלל יוכח לבסוף שהיה כאן קרטל, כאמור, ואם יוכח שנגרם נזק לחברה), בעוד שספק אם יש "זכות קיום" לתביעה הייצוגית. ומדוע? משום שהטיעון של הייצוגית, שהחברה לא דיווחה על הקרטל, בעייתי. האם באמת מצפים בעלי המניות שהחברה תדווח להם על מעשה פלילי שהיא מבצעת ? כלומר- שייצא דיווח מיידי בו החברה תעדכן כי התקשרה עם חברות מתחרות כדי לשלוט בשוק המעליות ולתאם מחירים, בניגוד לחוק התחרות? האמנם זו ציפיה הגיונית?  לכן, למרות דחיית בקשת הסילוק על הסף, לא בטוח שיש היתכנות גבוהה לתביעה הייצוגית.