אחת הסוגיות הנפיצות ומעוררות המחלוקת ביותר סביב תביעות ייצוגיות היא סוגיית הוצאות המשפט שנכון לחייב תובע ייצוגי, שבקשת האישור שלו נדחתה.
כמובן שכל אחד יחזיק בעמדה לפי הפוזיציה שלו: התובעים יטענו כי התובע הייצוגי הטיפוסי הוא הלקוח הקטן, שהנזק האישי שלו קטן ולכן אין להחמיר איתו. מה עוד שלתביעות הייצוגיות, ציניות בצד, יש ערך צרכני וציבורי מהמעלה הראשונה, שגם בית המשפט העליון, ועימו- בתי המשפט המחוזיים, כבר הדגישו והרימו על נס בהחלטות רבות.
התביעה הייצוגית היא אכיפה פרטית במיטבה, שכאשר היא נעשית בצורה מקצועית ונכונה, אכן מביאה ערך חברתי וציבורי רב. ולכן אין מקום להחמיר יתר על המידה עם התובעים שנכשלו, ותביעתם נדחתה.
מנגד, ניצבים התאגידים, הנתבעים לעיתים בצורה סיטונית, ולרוב- בתביעות ייצוגיות סתמיות, קטנוניות, ולעיתים- חסרות כל בסיס, עובדתי או משפטי. יש עורכי דין רבים המייצגים תובעים ייצוגיים שמנהלים "פס ייצור" של תביעות סרק, שאין להם שום ענין לברר לגופו של ענין, אין להם שום ענין להביא שום תועלת ציבורית או צרכנית, ומטרתם היחידה היא לקבל שכר טרחה צנוע בגין הסתלקות מתוגמלת.
תביעות הסרק הרבות הללו הוציאו שם רע לכל התחום, באופן שקשה כיום להבחין בכך שבין אלפי תביעות הזבל יש גם לא מעט תביעות טובות וראויות המנוהלות על ידי עורכי דין רציניים ומקצועיים.
אבל אם לחזור לתאגידים, הם משקיעים בכל תביעה ייצוגית, בין אם רצינית ובין אם לא, משאבים כספיים רבים וזמן ניהולי יקר. אם מסתיימת תביעה ייצוגית בלא כלום, הם באים בטרוניה על כך שנפסקות לזכותם הוצאות משפט נמוכות, שאינן מייצגות את העלות הכספית האמיתית של ההתגוננות.
לבתי המשפט יש שיקול דעת רחב, ומנעד ההוצאות בפסיקה רחב ביותר. יש מקרים בהם גם כאשר נדחית בקשת אישור, לא יחויב התובע הייצוגי כלל בהוצאות, שכן בית המשפט סבר שהועלתה סוגיה חשובה והדבר נעשה בצורה רצינית ומקצועית, למרות שבסופו של דבר לא אושרה התביעה. ולעתים יחויב התובע באלפי או בעשרות אלפי שקלים, ולעיתים במכפלה של הסכום לכל נתבע שתבע, במיוחד אם היה פיצול ייצוג של נתבעים למספר משרדי עורכי דין.
בית המשפט העליון כבר הדגיש בענין ע"א 7928/12 אי. אר. אמ טכנולוגיות בע"מ נ' פרטנר תקשורת בע"מ כי בשל חשיבותה הציבורית של התביעה הייצוגית, פסיקת ההוצאות לחובת התובע הייצוגי צריכה להיות מתונה ומאופקת, על מנת שלא להרתיע תובעים ייצוגים מלהגיש תביעות טובות בעתיד.
ומדי פעם, קורה ארוע קיצון. ארוע בו מטיל בית המשפט משקולת כבדה, כמו מעלית של 2 טון, היורדת ללא כבלים, ומוחצת את כל הניצבים מתחתיה.
כזה הוא פסק הדין שניתן בחודש ינואר 2026 על ידי השופט דורון חסדאי בביהמ"ש המחוזי בתל אביב בענין ת"צ 11278-10-19 קליין ואח' נ' בז"ן ואח'. כדרכי – אתחיל מהסוף, על מנת לא להשאיר אתכם במתח (ולא לאבד אתכם לסרטון בטיק טוק, שהוא הרבה יותר מעניין). השופט חסדאי חייב ארבעה תובעים ייצוגיים במיליון ש"ח הוצאות משפט.
אז מה היה לנו כאן ?
ארבעת התובעים תבעו לא פחות מ- 10 חברות שונות – בתי הזיקוק לנפט, כרמל אולפינים, חיפה כימיקלים, דשנים, פז, סונול ועוד. מאמר מוסגר – לתבוע 10 חברות שונות באותו ענין, זהו הימור גדול. סוג של התאבדות ידועה-מראש.
העילה לתביעה – זיהום האוויר במפרץ חיפה. העילה המשפטית- הפגיעה ב"אוטונומיה של הרצון" (בשפת בני אדם – הפגיעה שפגע המזיק ביכולת הבחירה של הנפגע). כלומר העובדה שכל מי שנחשף לזיהום הלכאורי במפרץ חיפה, שנגרם לטענת התובעים על ידי הנתבעות, נשללה ממנו יכולת הבחירה אם להיחשף או לא לזיהום, והדבר גרם לו לנזק לא-מוחשי, לא כספי.
זו העילה העיקרית בגינה הוגשה התביעה.
להגיד שזו עילה קשה להוכחה וקשה מאוד לזכייה במשפט, יהיה אנדרסטייטמנט ענק.
המקרה היחיד שזה הצליח בישראל עד כה, היה בפרשת הסיליקון בחלב של תנובה, ועל מקרה זה כנראה ביססו התובעים, ובעיקר עורכי דינם, את התביעה. אלא שפרשת הסיליקון שונה בתכלית, בהמון מובנים, היו לה ראיות רבות, היא לא היתה במחלוקת בכלל, וגם הפגיעה בצרכנים היתה ידועה.
לעומת זאת התביעה כאן היתה חסרת רגליים וידיים מבחינה ראייתית. למקרא 211 עמודי פסק הדין, נראה שהיו לה הרבה מאוד פגמים, ובין היתר:
1. 3 חוות דעת המומחה שצירפו התובעים היו תיאורטיות, לא נגעו למקרה מסוים של זיהום, ולא הוכיחו שנגרם נזק מסוים וברור למישהו, קל וחומר- לא לתובעים או לקבוצה המיוצגת.
2. המומחים כלל לא בדקו את התובעים ולא טענו כי נגרם להם נזק.
3. חוות דעת המומחים לא ביססו תשתית עובדתית להוכחת קיומו של זיהום, או הוכחת ביצוע הזיהום על ידי הנתבעות.
4. הבסיס הראייתי לזיהום היו רק קטעי עיתונות ומידע באינטרנט, בהם דובר על זיהום האוויר במפרץ חיפה. זו תשתית ראייתית בעייתית לתביעה, שמבקשת לחייב 10 חברות ב- 14.8 מיליארד ש"ח.
5. חוות דעת המומחה לא הוכיחו קשר סיבתי בין מעשי הנתבעות לבין נזק שנגרם לתובעים.
6. סקר צרכנים שביצעו התובעים נדחה על ידי השופט בשל שורה של כשלים בביצועו ובאמינותו.
7. התובעים לא הוכיחו קיומו של זיהום אוויר במפרץ חיפה כממצא עובדתי ולא הוכיחו עלייה בתחלואה באזור חיפה בשל הזיהום.
8. התובעים לא טענו כי חלו בסרטן או במחלה אחרת כתוצאה מהזיהום במפרץ חיפה.
9. אף שלא נטען כל נזק אישי ממשי, אלא רק פגיעה ב"אוטונומיה של הרצון" של התובעים וחברי הקבוצה, נטען כי הנזק האישי של כל אחד מאלפי חברי הקבוצה הינו לא פחות מ- 28,000 ש"ח. כך הגיעו לנזק של 14.8 מיליארד ש"ח.
מדובר אם כך בתביעה לקויה למדי בפן המקצועי, שבית המשפט מצא לדחותה. הבעיה נעוצה בהחלטת השופט חסדאי לחייב את התובעים בסכום הוצאות של 1 מיליון ש"ח. ייאמר מיד, מי שבוחר לתבוע 10 חברות, צריך לקחת בחשבון שיהיו לכך השלכות במקרה של הפסד. הבעיה היא שההחלטה את מי לתבוע היא דרך כלל של עורכי הדין ולא של התובעים הייצוגיים, ואז מתחדדת במלוא עוזה שאלת ההגינות. האם הוגן לחייב במיליון ש"ח לקוח רק משום שעורך דינו נכשל באיפיון, בבניית ובתכנון התביעה הייצוגית?
מנגד, נתבעו 10 חברות שיוצגו על ידי 7 משרדי עורכי דין שונים. לכל חברה היו הוצאות משפט נכבדות, והיא נאלצה להתמודד עם 3 חוות דעת שהגישו התובעים, ולשכור שירותי מומחים מטעמה. התקיימו בתיק 20 ישיבות הוכחות.
אפתח סוגריים ואציין כי הבעיה בתביעות גרועות מהסוג הזה היא שהן חוסמות הגשת תביעות טובות בעתיד, באותה עילה כנגד אותו נתבע. לא תמיד זוהי חסימה הרמטית, לעיתים ניתן יהיה לפרוץ אותה, אך זה יחייב מאבק לא פשוט. ולכן הנזק שתביעה שכזו, שנוסחה בצורה לא מיטבית, לשון המעטה, שהכיוון שלה היה שגוי על פניו בכל כך הרבה מובנים, הוא נזק עצום לציבור, שאותו ביקשו לייצג. שכן אם יבוא כעת תובע רציני מצויד בעורך דין רציני ומקצועי שיודע לשם שינוי את העבודה, וינסה לתבוע את (חלק) מהנתבעות בגין זיהום האוויר במפרץ חיפה, יהיה לו מאוד קשה לעשות זאת.
במובן זה, התביעה שנכשלה, העניקה הגנה יקרה-מפז לכל 10 החברות.
על כך נאמר- "ביקש לברך ויצא מקלל" (הפוך מהפסוק המקורי, אני יודע. אני ממציא פסוקים מדי פעם, כשזה מתאים לצרכים).
אם נחזור לחיוב במיליון ש"ח, עדיין נשאלת השאלה האם זה נכון וצודק לחייב 4 אנשים פרטיים, שעל פניו הגישו תביעה בתום לב (ולא תמצא מילה בפסק הדין הארוך האומר או רומז אחרת) בסכום עתק שכזה.
השופט דן בסוגיית סכום ההוצאות שנכון לחייב את התובעים והוא מתייחס לפסיקת בית המשפט העליון בדנ"א 944/15 פלאפון תקשורת בע"מ נ' אי.אר.אמ טכנולוגיות בע"מ שבאה להזהיר מהרתעת-יתר של תובעים על ידי פסיקת הוצאות משפט גבוהות. ועם זאת הוא מציין כי כאשר הזהירות בפסיקת הוצאות אינה צריכה לחול "במקרים בהם מוגשות בקשות סרק בחוסר תום לב".
אם כך, עולה התהייה – האם בקשת האישור היא "בקשת סרק" והאם הוגשה בחוסר תום לב.
למרות שלל הפגמים בבקשת האישור, אני בספק אם נכון להגדירה כ"בקשת סרק". תובע שטורח ושוכר שירותי 3 מומחים ומבצע סקר צרכני על חשבונו, אינו מצדיק את הכינוי "תובע סרק", גם אם הוא נכשל. והוא בוודאי לא מצדיק את התואר המפוקפק "תובע חסר תום לב".
המשפט שאהבתי יותר מכל בפסק הדין הוא זה (ההדגשה שלי) –"תוך איזון בין האינטרסים השונים… מצאתי לחייב את המבקשים ביחד ולחוד לשלם למשיבות כולם סך כולל של מליון ש"ח.
על כך נאמר- חתיכת איזון.
