בהחלטה שניתנה לאחרונה על ידי השופטת יסכה רוטנברג מביהמ"ש המחוזי מרכז בענין ת"צ 28974-10-20 פירט נ' Monsanto Company ואח' היא הורתה על סילוק על הסף של בקשה לאישור תביעה ייצוגית בנימוק כי התביעה ממומנת על ידי חברה פרטית למימון הליכים משפטיים וכי הדבר אינו מותר על פי הדין והינו פסול בתביעות ייצוגיות.

מזמן לא קראתי החלטה שהתקשיתי להסכים ולו עם מילת הנמקה אחת המופיעה בה.

זוהי החלטה שגויה לטעמי ואף לא שגרתית במובן זה שסילוק על הסף של בקשה לאישור תביעות ייצוגיות הינו חריג ביותר ונעשה רק במקרי-קצה, למשל כאשר נטענת, ומתקבלת, טענת התיישנות, או טענת-בסיס אחרת, השומטת לחלוטין את כל הבסיס עליו נשענת התביעה הייצוגית, באופן המצדיק להקדים את המאוחר.

נזכיר כי מאחר ובקשת אישור הינה מלכתחילה בקשה ולא תביעה, הרי שהפסיקה הכירה בכך שאין מקום לנהל הליכים מקדמיים בהליך מקדים, ולכן בקשות סילוק על הסף יישמעו רק במקרי קיצון.

האם זה המקרה המתאים? לטעמי- רחוק מכך.

כל הנימוקים שהביאה השופטת בהחלטתה רחוקים לטעמי מלשכנע בנחיצות לסלק על הסף את התביעה הייצוגית. אפרט את עיקרם בהמשך ותוכלו להתרשם בעצמכם. אני מניח כי התובע הייצוגי, בעצמו עורך דין, יגיש ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה, ויש רק לקוות כי ביהמ"ש העליון יפסוק אחרת.

כמה מילות רקע.

התביעה הייצוגית הוגשה כנגד חברת אדמה וחברות קשורות אליה בטענה של ייצור, שיווק ומכירה/הפצה של קוטל עשבים המגדיל – לכאורה ולפי טענת התביעה – את הסיכון לחלות בסרטן. התביעה מומנה על ידי חברת מימון הליכים משפטיים פירסט ליברה, שהתובע ייצוגי (עו"ד פירט) משמש יו"ר שלה.

השופטת מצאה שלל פגמים בעובדה שהתביעה הייצוגית ממומנת על ידי חברה פרטית ובכך, לטענתה, יוצרת שחקן רביעי, במגרש המשחקים של התביעה הייצוגית, במקום שלושה בדרך הרגילה (תובע, עורך דינו והקבוצה המיוצגת). מה כל כך נורא בהכנסת "שחקן חיזוק" רביעי? על כך רק לשופטת פתרונים. היא אמנם מגייסת להצדקת סילוק התביעה על הסף כל נימוק תחת השמש, ואולם אף לא אחד מנימוקיה אינו "מחזיק מים", קל וחומר- אינו משכנע.

נימוק אחד והוא הפורמליסטי והגרוע מכולם, הוא כי החוק (חוק תובענות ייצוגיות) אינו מכיר במוסד של מימון תביעה ייצוגית. לשיטת השופטת רוטנברג, הכלל הידוע שמה שלא נאסר מותר, אינו קיים בתביעות ייצוגיות, אלא נהפוך הוא. כל מה שלא מותר – אסור. וכך, אם בחוק מוזכרת רק הקרן לתביעות ייצוגיות, כדרך ממשלתית (ארכאית, משהו) למימון תובענות ייצוגיות, הרי שלשיטת השופטת יש בכך "הסדר שלילי", כלומר – מימון אפשרי רק על ידי הקרן הממשלתית. למה ? ככה.

השופטת מציגה את השאלה – מה המשמעות שיש ליחס ל"שתיקתו" של המחוקק בקשר עם ניהול הליך ייצוגי הממומן על ידי חברה פרטית למטרות רווח: האם יש להסיק מ"שתיקה" זו הסדר שלילי, היינו שהמחוקק אינו מתיר זאת, או שמא מדובר בחֶסֶר בחקיקה? היא קובעת – "הגעתי למסקנה, כי ההוראות וההסדרים שקבע המחוקק בחוק תובענות ייצוגיות מלמדים שהחוק במתכונתו דהיום אינו מתיר ניהול הליך ייצוגי הממומן על ידי חברה פרטית למטרות רווח".

קביעה זו שגויה לטעמי מיסודה. המסקנה ממש אינה מתחייבת שמדובר בהסדר שלילי. נהפוך הוא. פרשנות הרבה יותר סבירה היא להניח שהמחוקק שחוקק את חוק תובענות ייצוגיות לפני יותר מ- 20 שנים (החוק נחקק ב- 2006, אך קדמה לו מלאכת הכנה ארוכה מאוד), ובשני העשורים האחרונים העולם מאוד התפתח. בכל המובנים, הטכנולוגיים כמובן, אך גם הכלכליים והעסקיים. הרבה יותר הגיוני לומר ולפרש את שתיקת המחוקק כשתיקה שאינה מלמדת על דבר מלבד על שתיקה וכאי-צפיה של העתיד.

המחוקק (ואנו רואים מי הם "המחוקקים" ה"מלומדים" שיושבים בועדת החוקה של הכנסת…) לא הכיר בזמנו באפשרות של מימון פרטי להליכים משפטיים, שכן גם כעבור 20 שנים, תחום זה בישראל מצוי רק בחיתוליו. ולכן אין כל מקום לקשור כתרים ומשמעויות לשתיקת המחוקק, ובוודאי שאין לראות בה כחסימה מכוונת ומודעת למימון של הליכים משפטיים, לא רגילים ולא ייצוגיים.

כדאי לציין, במאמר מוסגר, כי מימון הליכים משפטיים הינו תחום מאוד מפותח ומקובל ברחבי העולם, ובעיקר – בארה"ב, אך גם בבריטניה, אוסטרליה, ומדינות נוספות. שם יש חברות-ענק העוסקות במימון הליכים משפטיים מזה עשרות שנים, ומדובר בגופים מתוחכמים ביותר, בעלי משאבים גדולים, אשר מסוגלים להתמודד על מימון הליכי משפט בעלויות של מיליוני דולר, ואף יותר.

בישראל, המצב שונה, ופועלות בתחום זה מעט חברות, רובן צעירות יחסית. מימון הליכים משפטיים הינו תחום כלכלי-עסקי כמו כל תחום אחר, והוא לגיטימי לחלוטין. זהו חלק מהאקו-סיסטם המשפטי-עסקי של העולם המודרני. ממש כשם שיש חברות ייעוץ כלכלי, פיננסי, חשבונאי וכד', כך יש חברות הבוחנות הליכים משפטיים מסוגים שונים, ומסוגלות להציע לעורכי הדין וללקוחות המנהלים תביעות אלו, סיוע פיננסי שיאפשר הצלחה בניהול תביעות מורכבות, תמורת אחוזים מהצלחת התביעות. אין בכך כל פסול, וראיית השופטת בעין עוינת את התחום, לפחות בכל הנוגע למעורבות בתביעות ייצוגיות, מעידה על תפיסת עולם מיושנת ולא עדכנית.

נימוק נוסף שהביא את בית המשפט לסלק על הסף את בקשת האישור היה חוסר תום לב של התובע הייצוגי שלא גילה ולא חשף את כל הנתונים ביחס להסכם הכספי של פירסט ליברה, שהתחייבה לממן את התביעה. אלא שלמקרא ההחלטה נראה שהמצב הפוך: התובע דווקא חשף הרבה מאוד פרטים ונתונים מיוזמתו. והכי חשוב – הוא חשף ביוזמתו את עצם המימון, אך על כך לא חולקת לו השופטת שבחים, משום מה. היא מחפשת, וגם מוצאת פגמים (די שוליים, יש לומר) בדברים שהוא לא הסכים לחשוף, לגבי ההתקשרות של ליברה עם התובע. מידע ונתונים שהינם פרטיים ואמורים להיות מוגנים בהגנת סודיות עסקית. ומדוע שיחשוף את כל ההתקשרות הכספית ביניהם? ובעיקר – במה זה משנה לגבי ניהול התביעה הייצוגית? כלל לא ברור.

השופטת סבורה גם שמעורבות חברת מימון פרטית יעביר לה אפשרות השפעה על ניהול התיק, אף שהתובע השיב לכך וטען כי ליברה רק מממנת ואינה מנהלת את התיק, וכי מי שמנהל את התביעה הוא עורך הדין המייצג.

למקרא ההחלטה נראה שהעובדה שהחברה פרטית, כלומר זה הון לא-ממשלתי, עלול "להכתים", חס וחלילה את ההליך הטהור של התביעה הייצוגית, לראיית בית המשפט. אחרת קשה להסביר את ההתנגדות העזה כל כך לכך שכסף פרטי יממן הליך של אכיפה פרטית. ותביעה ייצוגית היא דוגמא נהדרת (כשמדובר בתביעה טובה, כמובן) לאכיפה פרטית מוצלחת וראויה, מקום בו רשויות המדינה לא מסוגלות (או לא רוצוות) לאכוף את הדין.

מה פסול יש בכך שגורמים פרטיים ועסקיים, חס וחלילה כאלה שפועלים למטרת רווח (זה לא בלתי חוקי לפעול למטרות רווח…) יממנו תביעות ייצוגיות? הרי החברות הנתבעות בתביעות ייצוגיות הן לעיתים מהחברות הגדולות במשק, ולעיתים מדובר בתאגידי-ענק בינלאומיים. יש להם משאבים כספיים כמעט בלתי מוגבלים, והם יכולים לשכור את אנשי המקצוע הטובים ביותר: את משרדי עורכי הדין הגדולים (הם לא בהכרח הטובים ביותר, אבל אל תגלו להם את זה), יועצים חשבונאיים, מומחים כלכלים, חוקרים פרטיים, ומה לא. ובתיקים הגדולים והבעייתים ביותר, התקציב כמעט אינו מוגבל. Money is not the question.

כלומר עומדת בפני בית המשפט המחוזי במקרה הזה ההזדמנות לגשר על פערי העוצמה הכל-כך גדולים ומובהקים שבין תובע ייצוגי לבין נתבע ייצוגי, והוא לא רק שאינו לוקח את ההזדמנות בשתי ידיים. נהפוך הוא, בית המשפט מפי השופטת רוטנברג מבקש להנציח את פערי המידע והעוצמה בין הצדדים. מוטב, לשיטתה, שהתובע הייצוגי יוותר דל אמצעים ויכולות, ואז גם ניתן יהיה לדחות בקלות רבה תביעות ייצוגיות בטענה כי הן "אינן מבוססות" מבחינה עובדתית וראייתית. וכי כיצד הן יהיו מבוססות אם אין להן את המשאבים הכספיים להתמודד עם תאגיד ענק ישראליים או בינלאומיים?

בית המשפט מכשיל במו ידיו, לא ברור אם בעצימת עיניים או בעיניים פקוחות, את מוסד התביעות הייצוגיות. ועולה התהייה האם ההעדפה היא שרק מיעוט ממש קטן של תביעות ייצוגיות יצלחו את בקשת האישור ועוד מיעוט נדיר, קטן אף יותר, יצליח להצליח באמת. כך יישאר הסדר העולמי המוכר לבית המשפט: החזק יישאר חזק, הקטן יישאר קטן.

אגב, אבחנה מעניינת נוספת של השופטת רוטנברג היא בין מימון פרטי לתביעה ייצוגית לבין מימון המונים. היא לכאורה אינה פוסלת מימון המונים, וזאת בעקבות פסיקה שהוצגה לה, בה הוכר מימון לתביעות ייצוגיות, אם כי במקרה בו היה מדובר במימון המונים. ככל הנראה, מימון המונים פחות מאיים על הסדר העולמי המוכר: הרבה אנשים קטנים יאספו כסף קטן ואולי יצליחו לקושש קצת כסף לממן תביעה ייצוגית. שיהיה לכם בהצלחה.