אדם מעביר לבתו הבגירה מיליון ש"ח ואומר לה לרכוש מניות בהנפקה של החברה בה הוא בעל השליטה ויו"ר הדירקטוריון שלה, והיא אכן רוכשת. במקביל, אותו אדם רוכש בחשבון של אחיו מניות בסך של 1.6 מיליון ₪ באותה הנפקה. האם במצב כזה, המניות שנרכשו ייחשבו כחלק ממניותיו של בעל השליטה שיזם את המהלך? נדמה לי שהתשובה הטבעית תהיה בחיוב, אך מסתבר שמחלוקת משפטית התגלעה בין ועדת האכיפה המינהלית (שהוקמה מכח חוק ניירות ערך) והשיבה בחיוב על השאלה, ובין שופטת בית המשפט הכלכלי, סיגל יעקבי, שהשיבה בשלילה וקיבלה את ערעור בעל השליטה.

לא יזיק להכיר קודם את העובדות, בטרם יחליט כל אחד מי צודק.

איש העסקים יעקב לוקסמבורג (המכונה "לוקסי") היה בעל השליטה בחברת סאני אלקטרוניקה שנסחרה בבורסה בת"א, ובשנת 2015 פירסמה תשקיף הנפקה של ני"ע. באותה עת היתה החברה מצויה ב"רשימת השימור", המיועדת לחברות דלות סחירות, ואשר מצויות בסכנת מחיקה מהמסחר בבורסה אם לא ישפרו את שיעור או שווי אחזקות הציבור וההון העצמי שלהן.

במועד ההנפקה העביר לוקסמבורג לבתו 1 מיליון ₪ והמליץ לה לרכוש את מניות החברה והיא כאמור רכשה אותן. במקביל, בחשבון של אחיו, בו הוא היה מורשה חתימה, רכש לוקסמבורג מניות בהנפקה בסך של 1.6 מ' ₪.

רשות לני"ע סברה כי המניות שנרכשו מהוות חלק מאחזקותיו של לוקסמבורג עצמו ולא מהוות חלק מ"אחזקות הציבור". הרשות טענה כי לוקסמבורג, כיו"ר הדירקטוריון, חתם על דיווחי החברה בהם דיווחה על תוצאות ההנפקה, אך לא גילתה על הרכישה של בני משפחתו של בעל השליטה ועל כך שמדובר במניות שאינן חלק מ"אחזקות הציבור" (ההגדרה – אחזקות ציבור רלוונטית כמובן למקרים בהן יידרש רוב מבין בעלי המניות שאינם בעלי ענין אישי בהצבעות, כלומר- הציבור). לאור זאת, הוגש כנגד חברת סאני אלקטרוניקה ולוקסמבורג כתב טענות מינהלי, ובתום הליך ממושך מצאה ועדת האכיפה המינהלית להרשיע את לוקסמבורג והחברה בהפרות חובת הדיווח והטילה עליו עיצום כספי (קנס) בסך של 300,000 ₪ ועונש של מניעת כהונה בחברה בורסאית למשך 9 חודשים.

לוקסמבורג ערער על ההחלטה לביהמ"ש המחוזי (המחלקה הכלכלית).

נפתח סוגריים ונסביר כי לפי לשון חוק ני"ע, "החזקה" של ניירות ערך של אדם ביחד עם אדם אחר יכולה להתרחש כאשר מדובר בבני משפחה הגרים ביחד או שפרנסת אחד על האחר. אפשרות אחרת היא כאשר יש הסכם בכתב או בעל פה בדבר ההחזקה המשותפת. כאשר אין הסכם, וזה המקרה הנפוץ, ינתח בית המשפט (או ועדת האכיפה) את המצב העובדתי, האם מדובר בבני משפחה "הגרים ביחד או שפרנסת אחד על האחר". למשל בני זוג, הורה וילדו וכדומה. התמונה מסתבכת כאשר מדובר בילד בגיר, שלעיתים לא גר ביחד עם הוריו, אבל יתכן שהוא "נסמך על שולחנם", כלומר הם תומכים בו כספית ומממנים אותו, במקרה כזה עלולים להיחשב ניירות הערך שמחזיק הילד כאילו הם חלק מניירות הערך שבבעלות ההורה.

במקרה שלפנינו היה כנראה קושי ראייתי להוכיח כי בתו של לוקסמבורג "סמוכה על שולחנו", במיוחד לאחר שנפסלה עדותה שנגבתה ממנה בטענה די מוזרה (לטעמי) שאין להעיד בת כנגד אביה. משום מה קיבלה ועדת האכיפה המינהלית את הטענה הזו (אף שעדות של בת בשאלה העובדתית אם אביה תומך בה או לא, לא נראית לי פוגעת בזכויותיה שלא להעיד כנגד אביה), והחליטה להתעלם מעדות הבת. במצב זה לא היתה ראיה ברורה לשאלת התלות של הבת באביה. במצב זה, היתה כבר פתוחה הדרך להחלטה ש"לא הוכח" שהבת תלויה פיננסית באביה. מוזר.

ועדת האכיפה אכן דחתה את עמדת רשות ני"ע וקבעה כי לא הוכח שהבת "סמוכה על שולחנו של אביה", ועל כן החלופה הזו אינה מתקיימת.

השופטת סיגל יעקבי בביהמ"ש המחוזי בת"א (המחלקה הכלכלית) חשבה אחרת, קיבלה את ערעור לוקסמבורג על ההחלטה וביטלה את החלטת ועדת האכיפה במלואה.

בהקשר זה כדאי לציין אבחנה חשובה שמבחינה השופטת סיגל יעקבי במחלקה הכלכלית לענין התלות הכלכלית: היא קובעת כי התלות הכלכלית של ילד בהורהו צריכה להיות בקיום הבסיסי של המחייה, ולא ברובד העליון של "רווחה". רוצה לומר- אם הורה מסייע לילדו במחייה בדברים שונים, אבל הילד עצמו מתפרנס, הרי שאין לומר שמתקיים היסוד של "פרנסת האחד על האחר". רק אם הילד אינו מתפרנס בכוחות עצמו, רק אז נוצרת התלות, ההופכת את האחזקות במניות, למשותפות.

זוהי קביעה חדשנית ועקרונית בעלת השלכות רוחב לא מעטות.

יש בקביעה הזו הגיון רב, אך המצב הרבה פעמים אינו "שחור ולבן", ולעיתים יהיה קשה להבחין האם מדובר בתמיכה כלכלית מהותית (רובד "בסיסי") או שמא במותרות ופינוק לילד (רובד ה"רווחה"). זה ענין נסיבתי ועובדתי והגבולות עלולים להיות מטושטשים. וגם השאלה היא כמובן ענין של מידה. אם בן משתכר משכורת נמוכה של אמן למשל, כך שהוא משלם שכר דירה ומזון בסיסי, אך אביו משלם עבורו את כל יתר הוצאות המחייה השוטפת שלו, כולל בילויים, נסיעות לחו"ל וקניות, לא ברור האם זהו רובד "בסיסי" או רווחה 

אם לחזור למקרה המדובר, למרות הקביעה שהבת לא חייתה על חשבון אביה, מצאה הוועדה להרשיע על יסוד הקביעה כי מהנסיבות בהן רכש האב מניות לחשבון הבת ולחשבון אחיו, והוא שלט בחשבונות ועשה בהן כרצונו, ברור כי היתה "הסכמה בעל פה" ביניהם לגבי אחזקה במשותף של המניות.

את קביעה זו דוחה השופטת סיגל יעקבי וקובעת כי דרושה ראיה ברורה להסכם שכזה, שלא הוצגה באותו מקרה.

השופטת קובעת כי אכן, ההכרעה בדבר קיומו של הסכם, מקום בו הצדדים לו אינם מעוניינים כי דבר קיומו יוודע ומכחישים את עצם כריתתו, היא מלאכה קשרה ולעיתים יהיה צורך להסתפק בקיומן של ראיות נסיבתיות. אלא שבעניינו, כאמור, קבעה הועדה כי מצאה קושי ראייתי לקבוע כי טענת ההחזקה המשותפת בין האב ובתו הוכחה כנדרש.

ביחס לרכישה בחשבונו של האח, קבעה הועדה כי הוכח שהאח נתן ללוקסמבורג לפעול באופן חופשי בחשבונו, ולבצע בו רכישות לפי שיקול דעתו המלא, אם כי כספי הרכישה היו של האח, ולא של לוקסמבורג (להבדיל מהמקרה לגבי הבת).

בנסיבות אלו קובע ביהמ"ש כי לא הוכח יסוד ההחזקה במשותף, שכן לא הוכח קיומו של הסכם לשיתוף פעולה בנוגע לרכישת המניות. יש קושי בקביעה הזו שכן ביהמ"ש קובע שאף אם האח נתן לאחיו שליטה מלאה בחשבון יש צורך בהוכחת קיומו של הסכם לשיתוף פעולה ביניהם וגם לא הוכח שהאח התחייב להצביע באופן דומה באסיפת בעלי המניות. נראה לי שאם אח נותן לאחיו שליטה בחשבונו, כבר לא דרושה הוכחה לקיומו של הסכם, כי המשמעות היא שהאח העביר את השליטה לאחיו. נדמה לי שבמצב כזה מיותר לדרוש הוכחה נוספת ל"שיתוף פעולה" בקשר לאותן מניות.

הדבר במיוחד תמוה לאור העובדה שהשופטת מקבלת את קביעת ועדת האכיפה ועמדת רשות ני"ע כי התנהלותו לוקסמבורג סביב אירוע ההנפקה תרמה ליציאת החברה מרשימת השימור, וכי היה לו אינטרס ברור בהצלחת ההנפקה על מנת לחלץ את החברה מרשימת השימור.

ואף על פי כן השופטת קובעת- "…אני סבורה כי מסקנה אפשרית נוספת ממכלול הראיות הנסיבתיות היא כי העותר, לאור האינטרס שלו ורצונו להבטיח את הצלחת ההנפקה, העניק לבתו מתנה ויעץ לה להשקיע אותה ברכישת מניות החברה ובמקביל פעל לרכישת מניות בחשבון אחיו, לא על מנת שרכישות אלה יהוו חלק ממצבת החזקותיו בחברה אלא דווקא רכישות עצמאיות של שרון ושל דורון, ללא כל הסכם לשיתוף פעולה, זאת במטרה שניתן יהיה למנות אותן עם החזקות הציבור".

מסקנת השופטת איננה בלתי אפשרית, אבל ניתן לראות את הדברים גם במבט שונה. שכן, במצב הדברים שתואר, הנסיבות מדברות בעד עצמן, ואי אפשר לומר שהאיש לא שלט במניות של אחיו (וגם לא באלו של בתו), מה שמעמיד את המסקנה הסופית של בית המשפט, של זיכוי מוחלט וביטול ההרשעה המנהלית, בסימן שאלה לא קטן.

במאמר מוסגר אציין כי מקורותיי מסרו לי שרשות לני"ע הגישה לבית המשפט העליון ערעור על החלטת המחוזי, שטרם נדון.